העיתונאי קלמן ליבסקינד מזכיר בטורו השבועי את סיפור קרקעות משפחת א-סאנע ותוהה מה בינה ובין דרישות הצדק החברתי. "לפני כשנה חשפתי כאן את אחת העסקאות המסריחות בתולדות המערכת הפוליטית הישראלית. מדובר בעיסקה שבמסגרתה נתן השר בנימין בן אליעזר אדמות מדינה בנגב למשפחתו של ח"כ טאלב א-סאנע, בעת שממשלת רבין, שבה היה חבר, נזקקה לאצבעו של א-סאנע כדי לשרוד", מספר ליבסקינד. לדבריו, "א-סאנע מתגורר בווילה נאה, מוקפת עצים הנטועה בראש גבעה ביישוב לקיה, בולטת בפארה מול כל סביבתה. בני משפחתו טוענים כבר שנים לבעלות על 550 דונמים, כאשר כמו לכל הבדואים בנגב אין להם בדל ראיה שהקרקע שייכת להם. ביולי 1993, הקיץ של אוסלו, נחתם בין א-סאנע ושמונת אחיו מזה, ובין מדינת ישראל מזה, חוזה שנדמה שלא היה כמותו. משפחת א-סאנע התחייבה לשחרר לטובת המדינה את מאות הדונמים שהיא טוענת לבעלות עליהם. המדינה, מצידה, התחייבה לתת למשפחה סל גדול של מתנות. כך נקבע כי המשפחה תקבל 110 דונם אדמות מדינה, שיירשמו על שמה בטאבו, ושבשטח שתפנה, זה שכביכול חוזר לשליטת המדינה, תפתח המדינה על חשבונה 70 מגרשים לבנייה שיוקצו לבני המשפחה, ועוד מגרשים נוספים שיוקצו למי שאלו יהיו מוכנים שיגורו לידם. נוסף על כך, הבטיח החוזה לא-סאנע פיצוי כספי עבור כל המבנים שבנתה משפחתו במהלך השנים בלי אישור, וכן הקפאה של כל ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד מי מבני המשפחה שבנו בניגוד לחוק". ליבסקינד מציין, כי "שני פריטים בחוזה הפכו אותו לחריג באופן קיצוני במיוחד. האחד, מי שחתום עליו מול א-סאנע הוא לא מנהל מחלקה או מנהל מחוז, אלא השר בנימין בן אליעזר בכבודו ובעצמו. האחר, שמדובר בחוזה מתגלגל, הקובע כי אם בעתיד ישיגו בדואים אחרים הסדרים טובים יותר עם המדינה, יוכל א-סאנע לדרוש השוואת תנאים, גם שנים ארוכות אחרי החתימה". בשבוע שעבר אישרה הממשלה את התכנית להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, תכנית שאותה ריכז צוות בראשותו של ראש אגף תכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, אודי פראוור, ובדחיפתו של מנכ"ל המשרד אייל גבאי. לפני כמה חודשים ניסו פראוור וגבאי להעביר את תכניתם בממשלה במחטף מהיר, בלי שלשרי הממשלה היה מושג ירוק מה טומנת בחובה התכנית מרחיקת הלכת הזו. כמה ימים לפני הדיון המתוכנן, מצויידים בחבורת יחצנים ויועצים, הם לקחו לנגב חבורת עיתונאים במטרה לשווק להם את התכנית. פראוור וגבאי לא ידעו אז לספק תשובות לרוב השאלות המהותיות שנשאלו. הם הודו כי אף שהתכוונו להציג את התכנית בממשלה בעוד ימים ספורים, הם אינם יודעים עדיין לקבוע כמה יישובים בדואים חדשים יוקמו, כמה דונמים תעביר המדינה בטאבו על שמם וכמה כסף זה הולך לעלות. הדברים הללו יתבררו בהמשך, הבטיחו. ליבסקינד מוסיף, כי "יומיים לפני שהייתה ההצעה אמורה לעלות לדיון בממשלה, הצגתי כאן שורה ארוכה של סעיפים בעייתיים בתכנית. זו אפשרה להעביר לבדואים קרקעות גם באזור שדרות, נתיבות ואופקים, לבטל פסקי דין שניתנו בעבר נגד הבדואים ולפתוח לדיון מחודש קרקעות שהמדינה הפקיעה בשנות החמישים לצורך הקמת יישובים ובסיסים של צה"ל. רגע לפני שהנושא עלה לדיון ולאחר הפרסום ב"מעריב", החלו אנשי ישראל ביתנו, בראשותו של ח"כ דודו רותם, ראש מועצת עומר הפיני בדש וכמה משרי הליכוד, לשאול שאלות. ראש הממשלה נאלץ לדחות את ההצבעה. פראוור וגבאי נאלצו לשנות את התכנית באופן מהותי. רבים מהסעיפים הבעייתיים נוטרלו. זו הייתה דוגמא מפחידה לדרך הפרטאצ'ית שבה מתקבלות כאן החלטות הרות גורל". לסיכום מדגיש ליבסקינד, כי "אסור לטעות. גם היום מדובר בתכנית בעייתית, שתעביר כמאה אלף דונם, אולי מעט יותר, על שמם של אנשים בדואים פרטיים בטאבו. יתרה מכך, סיכויי התכנית להצליח נראים קלושים. מקרה א-סאנע הוא הדוגמא הכי טובה לכך. עסקת הקרקעות שנחתמה איתו באה לעולם במטרה להסדיר מגורים עבור מי שגרים בתנאי מחיה נחותים בפזורה. המדינה שילמה בקרקע שלה, הוציאה מיליונים על פיתוח מגרשים ואלו עומדים ריקים עד היום. למה? משום שמי שאיננו נמנה עם המשפחה הקרובה מאוד של טאלב א-סאנע לא יכול להיכנס לשטח, ולמדינה אין ולא יהיה שום רצון להתעמת עם א-סאנע, כדי להכריח אותו לאפשר למשפחות אחרות לגור על הקרקע שהיא עצמה רכשה ופיתחה. כך, לדוגמא, ימשיכו בני משפחת אבו גריבה, שגרים תחת חסות שבט א-סאנע עשרות שנים, להתגורר בפחונים 200 מטר מהווילה המפוארת שלו. הנה אתגר ללוחמי הצדק החברתי: נראה אתכם מגיעים ללקיה, נכנסים למגרשים הנטושים כפי שעשיתם בתל אביב, ומכריחים את א-סאנע לתת לאבו גריבה מקום לבנות". לקריאת הטור המלא
