אריאל הירשפלד הוא תושב חיספין, אמן פסיפס בן 35 שעולמו האמנותי מקבל משמעות רבה הרבה יותר כאשר מצטרפת ליצירותיו העובדה שהוא חירש. יצירותיו מבטאות עולם פנימי לא מוכר של יהדות ואמונה מתוך עולם השקט של אדם חירש מלידה. אתמול (ה') נפתחה בהיכל שלמה שבירושלים תערוכה ובה יצירותיו, 'שומע תפילה' הוא שם התערוכה. על ילדותו בחיספין וקשייו כאדם חירש העושה כל מאמץ להשתלב בחברה הרגילה, דרך ניסיונות לימוד בישיבת 'אור עציון' דרך מאמציו להתגייס לצה"ל והלאה, דרך גדושת עליות ומורדות אישיים ואמוניים, ועד לתערוכה שכאמור נפתחה היום, הוא מספר: חבלי לידתה של התערוכה "שומע תפילה" לא היו קלים כלל וכלל. לפני כ- 35 שנים נולדתי אל הדממה, אך גדלתי בתוך עולם האמונה, שחלק ניכר מתוכנו שזור באלמנטים שמיעתיים. עולם האמונה- מצד אחד האמונה הדתית. מצד שני- האמונה אותה הנחילו לי הוריי, שיהיו בריאים - היא האמונה בעצמי. להאמין שאני כן יכול להגיע להישגים ולהצליח לא פחות מאחרים, גם אם יש לי ליקוי שמיעה, גם אם קשה לעיתים. לא מעט מצאו את עצמם הוריי על פרשיות דרכים: בין אם זו ההחלטה לעזוב את עיר הולדתי ירושלים ולהרחיק עד ארץ הגולן, ולו רק בעבור שקט נפשי ובטחון לי ולאחיי, שגם שניים מהם בעלי ליקוי שמיעה. אימי הייתה חרדה לשלומנו בכל פעם שהיינו יורדים אל הרחוב הסואן, מפחד שלא נשמע את המכוניות בכביש. זו הייתה הסיבה העיקרית למעבר לחיספין שברמת הגולן - מקום שקט ובטוח שנוכל לגדול בו. ואני כאן בחיספין מאז היותי בן 3. והיום גם מגדל כאן את משפחתי הנפלאה, נשוי לאהובתי ענבר, גם היא לקוית שמיעה, וחובקים חמישה ילדים נהדרים: ברית-אל, בראשית, שובהאל, אות-היא וענג. את ענבר הכרתי בתיכון ביהוד, לשם עברתי אחרי שנה קשה ורווית אכזבות בישיבה התיכונית אור-עציון. זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורי, כנער חירש, להתמודד עם לימודי הקודש הארוכים, כשכולם הועברו ע"י רבנים מזוקנים ומשופמים. הם מצידם ובעיקר משפחתו של מנהל הישיבה, עשו כל מאמץ כדי לשלבני במערך הלימודים בצורה הטובה ביותר, ועל כך נתונה הערכתי ותודתי הרבה, אך בפועל לא יכולתי לקרוא את שפתיהם במשך שעות רצופות, ובקושי הצלחתי להבין את הנאמר. אחר הצהריים היו לימודי החול, בקושי נשאר לי כוח ללמוד עוד אחרי המאמץ האדיר שהשקעתי בלימודי הקודש, ואם זה לא מספיק - בערב הייתי צריך להספיק להכין את כל שיעורי הבית והמטלות וגם להשלים את החומר שהפסדתי ושלא הבנתי במשך היום, וכך יום-יום של מלחמה בלתי פוסקת על מנת להבין, לעמוד בקצב, ובעיקר- אכזבות... וכך שוב ניצבו הוריי בפני פרשת דרכים: בלתי אפשרי כך להמשיך בישיבה. והמסגרת שיכולה להתאים למצבי היא מסגרת של תיכון שמשלב בתוכו קבוצה של כבדי שמיעה, שיכולים ללמוד בתנאים שמתאימים להם ומוציאים תעודת בגרות לכל דבר. אך זו מסגרת חילונית... לאחר לבטים רבים החליטו הוריי, למרות הכל, לשלוח אותי לתיכון ביהוד. שם נחשפתי בפני עולם חדש לגמרי, מנטליות שונה, אך מעל לכל- סוף סוף למדתי! יכולתי להבין הכל וליהנות מהלימודים. פרחתי הודות לאומץ ליבם של הוריי, שהסכימו לצעד קיצוני שהוא מנוגד לדרך החינוך הדתי שהנחילו לנו כל השנים. את שירותי הצבאי עשיתי כמתנדב ביחידת בינוי של פיקוד צפון, לאחר שנדחיתי שוב ושוב ע"י השלישות הצבאית שלא הסכימו לגייס אותי בשל היותי לקוי שמיעה. אך הגיוס היה עבורי כצעד חובה, משהו שאני חייב לעשות, ראיתי את חובתי לתרום למדינה בדרכי מה שאפשר וכמה שאני יכול. ועד מהרה מילאתי תפקיד של אדריכל ראשי - רק בזכות הנחישות שגיליתי והרצון שלי ללמוד ולהתקדם- דבר שלא נגרע מעיני המפקדים. את שירותי הצבאי סיימתי בהצטיינות. השנים ביהוד ובצבא בהן נחשפתי לעולם החילוני, בדיעבד גרמו לי לחזור בתשובה, ולהבין שאין כמו העולם הערכי, הייחודיות, האמונה, הדת, שמירת השבת והכשרות, והנחת התפילין. וככל שהבנתי את זה, כך גדלו הקונפליקטים שלי. רציתי בכל מאודי להשתלב בתפילות, לשיר יחד עם הציבור את הזמירות, לחזור על דברי הש"ץ כאחד המתפללים, או פשוט לענות "אמן". ובמקום כל אלה, אני מוצא עצמי נאלץ לעקוב אחרי האצבע המורה של אבי, שמראה לי את מהלך התפילה בסידור, או קולט הברות משובשות של דברי החזן, שנבלעות בתוך ההד של חלל בית הכנסת. ואוי לבושתי, שאני כאבא לא מסוגל ללמד את בני ולהדריך אותו במהלך התפילה. אילו ייסורים! אילו אכזבות, תסכולים- לעומת תחושות רוממות הרוח שאני חש בכל פעם שאני נכנס לבית הכנסת, בהנחת התפילין, בחגים ובשבתות... לאורך השנים מצאתי עצמי ניצב מול דילמות רגשיות בעיקר. בשנים האחרונות כבר הרגשתי שהבאר עולה על גדותיה ואני נשטף ונסחף בזרם הרגשות השוצף-קוצף ולא מצליח להימלט, נכנס לתוך מערבולת וסחרור אינסופי. ומתוך ההזיות הרגשיות נולדו צורות דמיוניות, משתנות, מתעתעות, עגולות וחדות, נעימות ופוצעות, בצבעים עזים, בוהקים, והכל מתערבל ומתחבר בצורה הרמונית מושלמת, כך נוצרו תמונות הפסיפס לתערוכתי "שומע תפילה". כל יצירה שנולדה ויצאה לאוויר העולם- ממש שיחררה ממני מטען רגשי ניכר, העבודה על "שומע תפילה", היתה ריפוי בעיסוק בעבורי, עד כדי כך שהיום אני חש הרבה יותר רגוע, הרבה פחות מבולבל, אני מצליח לנתב בין הרגשות בלי להיכנס לסערה ומערבולת. אני בהחלט יכול לומר שהיום אני אדם הרבה יותר שלם, שיודע את מקומו בעולם הדתי, בתפילה, קיבלתי בטחון והעולם נראה ורוד מתמיד. "שומע תפילה"- תערוכה שנולדה לאחר חבלי לידה ארוכים שנמשכו כשנתיים, מתוך הרגש העצום, מתוך חדרי הלב הפצוע, אך השלם. מתוך השפל והרוממות. מתוך הצער והשמחה. מתוך האהבה שיש בי והערכתי לבורא עולם על כל הטוב אשר זיכני. התערוכה ממתינה למבקרים עד יום ה' בטבת באולם המבואה של 'היכל שלמה'.
