נשיא המדינה, שמעון פרס, קיבל הבוקר (ראשון) מד"ר אריק כרמון את מדד הדמוקרטיה הישראלית 2011, פרי עבודת המחקר של צוות מרכז גוטמן לסקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. בין השאר מציינים עורכי המדד, כי 52.3% מהציבור סבורים כי הדמוקרטיה הישראלית מתפקדת טוב, אבל השאר – כמחצית – אינם מרוצים. הנשיא זכה באמון של 77.8% מהציבור; אחריו מבקר המדינה – 75.7%; נגיד בנק ישראל – 75%; בית המשפט העליון – 68.7%; היועץ המשפטי לממשלה – 64.1%; פרקליטות המדינה – 61.1%; המשטרה – 51.8%; הכנסת – 51.6%; הממשלה – 51%; ראש הממשלה – 49%; הרבנות – 48%; המפלגות סגרו את הרשימה – 35.6%. נתונים נוספים מעניינים קשורים ליחסו של הרוב היהודי לערבים אזרחי ישראל. כשליש מהציבור היהודי אינו רואה באזרחים הערבים "ישראלים" יתרה מזאת 77.9% מהיהודים סבורים שצריך רוב יהודי בקבלת החלטות גורליות בנושאים של שלום וביטחון ואפילו בנושאים חברתיים-כלכליים ובנושאים של שיטת הממשל (69.5%). במסיבת עיתונאים מיוחדת פתח הנשיא ואמר כי "יש לייצר תקווה וחזון הן מדיני והן חברתי- כלכלי לטובת אזרחי מדינת ישראל. ישנם פערים בין עניים לעשירים ובין היום למחר וכפי שצריך להילחם לשוויון חברתי כלכלי יש להילחם ולשאוף לשלום". הנשיא התייחס לאירועים האחרונים בעצרת האו"ם ואמר, כי "בעצרת האו"ם בניו יורק פנו המנהיגים כל אחד לדעת הקהל של עמו וביום שלמחרת עלינו לפעול לגישור ולצמצום הפערים בעמדות של שני העמים. חייבים להגיע למצב שהמרחק הפוליטי מדיני לא יעלה על המרחק הגיאוגרפי בין רמאללה לירושלים". הנשיא הדגיש כי הוא מברך על יוזמת הקוורטט ועל רצון המדינות והגופים החברים בו לקדם שלום בין ישראל לבין הפלשתינאים אך חשוב לזכור כי מו"מ אמיתי יהיה רק באופן ישיר בו 2 הצדדים בלבד ישבו למו"מ ואסור לבנאם את הסכסוך ואת המו"מ! בהתייחס לנתונים הדגיש הנשיא, כי "כנשיא המדינה אני מעודד מהעובדה ש-82% מאזרחי מדינת ישראל גאים להיות ישראלים ו-78% רואים את עתידם במדינת ישראל. אני חש כי הישראלים אוהבים את המדינה ויש תחושת פטריוטיזם. אנשים יחד עם זה אומרים יש לי בית אך אין לי דירה. הם אינם רוצים להחליף את המדינה בה הם רואים בית, אך הם רוצים שבישראל ניתן יהיה להגיע לדירה. הם בעצם מחפשים תקווה. כשמסתכלים על הנתונים ניכר כי יש בעם צימאון לתקווה". יחד עם זאת ציין הנשיא כי הוא מודאג מאוד מהיחס למיעוט הערבי בישראל. "היחס למיעוט הוא עניין מוסרי, לא עניין פוליטי. "זכור כי גר היית בארץ מצרים" זו אחת המצוות הגדולות והחשובות ואנחנו חייבים לתקן את היחס למיעוט הערבי מאחר שהעם היהודי חייב להיות מושתת על ערכים". המדד הציג את אמון הציבור במוסדות מרכזיים בישראל ובראשם הצבא, בית המשפט, המשטרה, בית הנשיא ועוד. יצוין כי סקר המכון לדמוקרטיה נערך בשתי תקופות מדידה – בתקופה שלפני המחאה, ובתקופה שלאחריה בפרמטרים הרלוונטיים ועמדות הציבור נחשפו במלואן בטקס הגשת הדו"ח לנשיא. המדד הינו סקר מסורתי המצייר תמונת מצב בנוגע ליחס הציבור לנבחרים לפוליטיקה ולמוסדות הציבור, יחסי יהודים-ערבים, חילונים-דתיים, מעורבות חברתית ועוד. הסקר נעשה מדי שנה ע"י מכון דחף בראשות ד"ר מינה צמח והוא כולל מדגם מייצג ארצי של אזרחי ישראל המבוגרים מגיל 18 ומעלה;סך הכול 1,200 מרואיינים. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2011 הוא פרי עבודת המחקר של צוות מרכז גוטמן לסקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. המדד הוא סקר שנתי המבקש לצייר תמונה מפורטת של עמדות הציבור הישראלי – על קבוצות המשנה שלו – בכל הנוגע לשיטת השלטון, תפקוד המערכת הפוליטית, נבחרי הציבור והערכים הדמוקרטיים המרכזיים. הנתונים נאספו בחודש מרץ 2011, לפני פרוץ המחאה, על ידי מכון דחף בראשות ד"ר מינה צמח. המדגם היה מדגם מייצג ארצי של אזרחי ישראל המבוגרים – מגיל 18 ומעלה; סך הכול 1,200 מרואיינים. חלק מן השאלות נבדקו שוב בסקר שנערך בספטמבר, כלומר לאחר גל המחאה הגדול. בעקבות גל המחאה, קבוצת הגיל הצעירה, בעיקר אך לא רק, מרגישה ביתר שאת כי סיכוייה להגיע להישגים בתחומי הדיור והתעסוקה נמוכים מהסיכויים של דור ההורים בעבר: 45% שהרגישו כך לפני המחאה לעומת 57% שמרגישים כך כיום. באופן כללי, לא נמצאו שינויי מגמה או הבדלים גדולים בין העמדות לפני המחאה ולאחריה. עם זאת כן הסתמן שינוי בתפיסת הציבור באשר ליעדים החשובים ביותר שעל הממשלה לטפל בהם: עלייה חדה בתמיכה בצמצום הפערים החברתיים-כלכליים, וירידה חדה בתמיכה בחיזוק הכוח הצבאי של ישראל, מ-27% ל40%. ממצאים נבחרים התפקוד הדמוקרטי: הציבור חצוי בדעתו - 52.3% סבורים כי הדמוקרטיה הישראלית מתפקדת טוב, אבל השאר – כמחצית – אינם מרוצים. מוקדים של חוסר שביעות רצון מצאנו בקרב הצעירים, והחרדים. לעומת זאת, יש רוב 71.5% בכלל הציבור אינם שבעי רצון מהטיפול של הממשלה בבעיות המדינה. עניין בפוליטיקה: רמת העניין הציבורי בפוליטיקה גבוהה. 76.8% מעידים על עצמם שהם מתעניינים או מתעניינים מאוד בפוליטיקה. בניגוד לדעה הרווחת רוב הצעירים מתעניינים בפוליטיקה – רק מעט פחות מהמבוגרים (71.2% לעומת 81%) – אך הם משוחחים הרבה פחות מהמבוגרים על נושאים פוליטיים. יכולת השפעה על מדיניות הממשלה: בכל השנים יש רוב למרגישים כי אין בכוחם להשפיע על מדיניות הממשלה (בין 68% ב-2004, לרמה הגבוהה ביותר – 81.6% ב-2009). גם בשנת 2011 מדובר ברוב (70.6%), אם כי הוא קטן בהשוואה למדידות האחרונות. יש להדגיש כי יחס זה לא השתנה גם במדידה שלאחר המחאה. אמון במוסדות: במרץ ניכרה עלייה באמון הציבור כמעט בכל המוסדות ונושאי התפקידים, ועדיין האמון במוסדות העיקריים של הדמוקרטיה – המפלגות, הכנסת והממשלה – היה רחוק מלהשביע רצון. הנשיא זכה באמון של 77.8% מהציבור; אחריו מבקר המדינה – 75.7%; נגיד בנק ישראל – 75%; בית המשפט העליון – 68.7%; היועץ המשפטי לממשלה – 64.1%; פרקליטות המדינה – 61.1%; המשטרה – 51.8%; הכנסת – 51.6%; הממשלה – 51%; ראש הממשלה – 49%; הרבנות – 48%; המפלגות סגרו את הרשימה – 35.6%. ממצא מעניין אחר הוא שלמרות האמון הכולל הגבוה בצה"ל – ככל שגיל המרואיינים צעיר יותר, כך מידת האמון בצבא נמוכה יותר: רק שלושה רבעים מהצעירים נותנים אמון בצבא (74.6%), לעומת 84.8% מגילאי הביניים ו-93.2% מהמבוגרים. הסבר המדיניות: שאלנו על המידה שבה הממשלה מסבירה את מדיניותה לציבור – שלושה רבעים השיבו כי היא אינה עושה די בנושא זה, ממצא המלמד על ריחוק בעייתי בין דרג מקבלי ההחלטות לבוחריהם. באשר למידת האמון בדבריהם של דוברי הממשלה, רוב של 56% היו סבורים במרץ שאפשר להאמין לחלק מן הדברים. בספטמבר זו עדיין הייתה התשובה השכיחה, אך שיעור הסבורים כך ירד ל-49%, ועלה בהתאמה שיעור הסבורים שאי-אפשר להאמין לרוב הדברים של דוברי הממשלה או לשום דבר שהם אומרים. בין בוחרים לנבחרים: שני שליש מסכימים עם הקביעה שרוב חברי הכנסת אינם ממלאים את תפקידם כראוי. 70.6% סבורים כי הפוליטיקאים דואגים בעיקר לאינטרסים שלהם; 43.1% חושבים גם שכדי להגיע לצמרת הפוליטית בישראל צריך להיות מושחת. "מדינת תל אביב": במרץ היה הציבור הישראלי בכללותו חצוי שווה בשווה בשאלה אם אכן קיימת "מדינת תל אביב" מנותקת, שאנשיה אינם ששים למלא את חובותיהם האזרחיות. בקרב צעירים, ימניים, מסורתיים, דתיים וחרדים היו שיעורים גבוהים מהממוצע למרגישים כי אכן קיימת "מדינה" כזאת. בספטמבר הייתה עלייה קלה ביותר בשיעור מי שסברו כי מדינת תל אביב מנותקת אינה קיימת. סיכויי הצלחה בעתיד: כשמדובר בסיכויים של דור הבנים להתבסס מקצועית וכלכלית לעומת הסיכויים שהיו בזמנו לדור ההורים, במרץ היה הבדל ניכר בעמדות של הציבור היהודי לעומת העמדות של הציבור הערבי. בקרב היהודים העמדה השכיחה בחודש מרץ הייתה שסיכויי הצעירים להצליח בחייהם בישראל גבוהים מאלה של דור ההורים 42.1%. לעומת זאת בקרב הערבים כשני שלישים (65.5%) העריכו כי סיכויי הבנים להתבסס מקצועית נופלים מסיכויי הוריהם. לאחר המחאה חל היפוך גם בקרב הציבור היהודי ובעיקר בקרב הצעירים וכעת יש רוב למי שסבורים כי סיכויי הצעירים של היום נופלים מסיכויי דור הוריהם - בכלל הציבור היהודי סבורים 53.5% ובקרב הצעירים השיעור אף גבוה יותר – 57%. יחסי יהודים-ערבים: כשליש מהציבור היהודי אינו רואה באזרחים הערבים "ישראלים" יתרה מזאת 77.9% מהיהודים סבורים שצריך רוב יהודי בקבלת החלטות גורליות בנושאים של שלום וביטחון ואפילו בנושאים חברתיים-כלכליים ובנושאים של שיטת הממשל (69.5%). במילים אחרות, מדובר בהדרה של הציבור הערבי מקבלת החלטות פוליטיות בנות משמעות. רוב בציבור היהודי (52%) אף דוחים את הטענה שהערבים בישראל מקופחים. חופש הביטוי וחופש אקדמי: 50.8% בכלל הציבור מסכימים עם הקביעה שיש לאסור מתיחת ביקורת פומבית חריפה על המדינה. רוב בציבור היהודי (57.8%) סבורים כי אסור למרצים באוניברסיטאות להביע עמדה פוליטית. יותר ממחצית מהיהודים (62.9%) אף תומכים בפיקוח פוליטי על תוכני הלימוד באקדמיה. לכידות לאומית: 82.3% גאים להיות ישראלים (יותר ממחצית מהאזרחים הערבים גאים בישראליותם). 78% משוכנעים ברצונם לחיות בישראל בטווח הארוך. 69.5% מרגישים חלק מן המדינה ובעיותיה. הציבור מעריך את הסולידריות של החברה הישראלית בכללותה כבינונית – בממוצע הציון הוא 4.8 מתוך 10. הציון הממוצע לסולידריות של החברה הישראלית היהודית הוא מעט גבוה יותר – 5.8. באופן פרדוקסלי האזרחים הערבים מייחסים לחברה היהודית סולידריות פנימית רבה יותר משהיא מייחסת לעצמה. מדדים בינלאומיים: ברוב המדדים ישראל ממוקמת באמצע הסולם, לאחר המדינות המוגדרות כמדינות חופשיות ובצד המדינות החופשיות למחצה. מיקומה של ישראל במדד ההשתתפות הפוליטית בולט לטובה, והיא ניצבת בו במקום השלישי מיד לאחר ניו זילנד ולפני קנדה. לרעה בולט מקומה הנמוך של ישראל במדד הליכי הבחירות והפלורליזם, שבו היא חולקת את המקומות ה-19-18 עם ארגנטינה; במדד חופש הדת שבו היא מדורגת במקומות 28-21, עם טורקיה, ירדן, מצרים, סוריה, סין, ערב הסעודית ורוסיה; במדד המתיחות על רקע דתי שבו היא ממוקמת בתחתית הרשימה, במקומות 28-26, עם הודו ולבנון; ובמדד המתיחות על רקע לאומי / לשוני, שבו היא ממוקמת במקום הנמוך ביותר בצד טורקיה. ככלל, כשמדובר בציונים שישראל קיבלה בהשוואה לשנים קודמות, ברוב המדדים לא חלו השנה שינויים של ממש, להוציא שיפור קל במקומה במדד החופש הכלכלי ובמדד חופש העיתונות.
