איכשהו כמעט לכל ברכת שנה טובה משורבב גם המינוח 'שנת שלום' כתקווה לעתיד טוב יותר. אני מבקש לכפור כאן בעיקר, אם רק תרשו לי, ולשאול: מי אמר שאנחנו כל כך צריכים שלום? אני כבר שומע את ההמהומים הרוטנים של חלקכם 'הנה, יוצא המרצע של חובב המלחמות מהשק של ערוץ 7 הימני קיצוני...', אבל עוד לפני שאתם בולעים אותי חי, בואו ננסה רגע לחשוב מחדש: המונח 'שלום' שכובש לא רק את השמאל אלא גם את הימין הישראלי שממהר תמיד להצטדק בנוסח "גם אני רוצה שלום, כולם רוצים שלום, אבל...", השלום הזה לא עולה לנו קצת יותר מדי? כשמדברים איתנו על חזון השלום למה בדיוק מתכוונים? לחילופי תרבות? לתיירות הדדית? לשיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים? לחילופי שגרירים? נראה לי שהתשובה די פשוטה: לכל הדברים הללו ביחד. אבל האם אנחנו באמת צריכים את כל הדברים הללו עם הפלשתינים או עם הסורים? איזו תרבות פלשתינית בדיוק דחוף לנו להכיר כאן בירושלים או בתל אביב? לכמה תיירים ישראלים ממש בוער לבקר בפאתי דמשק? איזו עסקה ביטחונית חשוב לנו לבצע עם הפלשתינים? לכמה בעלי עסקים אין חלופה לעסקה למכירת מלפפונים חמוצים? לא נראה לי שלרבים, ובעיקר לא נראה לי שהמעט הזה שווה נסיגות וויתורים על נחלת אבותינו. אז מה? תשאלו, לעולם תאכל חרב? נמאס כבר ממלחמות. רוצים קצת שקט. אתם צודקים רבותי. באמת לא צריך להילחם, ולשם כך אפשר להסתפק בשאיפה להסכם אי-לוחמה עם הפלשתינים כמו גם עם הסורים. לא לשלום. כשרף הדרישות שלנו לא יהיה כל כך גבוה כמו שלום שעוטף את כולנו באוויר ורוד ונעים, ונסתפק בהסכם אי-לוחמה, גם רף הדרישות מאיתנו לויתורים יהיה הרבה יותר נמוך. תמורת אי לוחמה סורית נהיה מוכנים למשל לתת לסורים אי לוחמה ישראלית, ואותו כנ"ל לפלשתינים. הרי קשה להאמין שמישהו יציב בשכלו חושב שאי לוחמה סורית שווה יותר מאי לוחמה שלנו, נכון? לכן אפשר להסתפק באחד מול אחד. לא שטחים, לא טריטוריות ולא החזרות. ואתם יודעים מה עוד? בהסכם כזה, הסכם ענייני ויעיל הרבה יותר והרבה פחות יקר, יוכל אבו מאזן להמשיך בסירובו להכיר בנו. לא רוצה? לא צריך. גם אנחנו לא נכיר בו. נו, מה אתם אומרים? הנה לכם יוזמה מדינית לימין, בלי מחיר ובלי אשליות. בברכת 'שתהיה שנה טובה, שנת אי-לוחמה ושגשוג' לכולנו.
