"זו הפעם הראשונה שבה מישהו פותח חלון אל מאחורי הקלעים של מה שמאחורי תכנית הטלוויזיה הפוליטיות. בדרך כלל הצופה רואה ראיון מוגמר, אבל לפעמים הדרמות שקדמו לשידור, בחדר האיפור ובהכנות גדולות מהדרמות שבאולפן", מספר העיתונאי ניסים משעל ביומן ערוץ 7 על ספרו החדש 'הותר לפרסום' המגולל את הדרמות שמאחורי הדרמות הפוליטיות של העשורים האחרונים. בספרו מצטט משעל לא מעט מהראיונות הבולטים אותם הנחה והגיש בתכניות 'משעל חם' ואחרות. מהראיונות ומהסיפורים שביניהם עולה שלא פעם זעמו המרואיינים על האופן התוקפני בו ניהל את הראיון, אך שוב ושוב שבו אל האולפנים לאותו מראיין ולאותו סוג של שאלות. משעל אינו סבור שמדובר במזוכיזם לשמו... "כל ראשי המדינה שראיינתי הודיעו לי שזה הראיון האחרון שלהם אצלי, אבל אחרי חודשיים שלושה הזמינו אותי לארוחת צהרים ובה קיימנו סולחה והם חזרו להתראיין", הוא מספר ומסביר כי בהיות הטלוויזיה החלופה העכשווית לאסיפות העם ולחוגי הבית של העבר לא יכולים הפוליטיקאים לוותר על המדיה הזו ולהיחשף בה על ענייניהם ופרטיהם האישיים. ומה באשר למראיינים אחרים? עדינים יותר? למה לא ללכת אליהם? "יש להם אמביציה ואתגר להתמודד", הוא אומר ומזכיר את ההכנות הארוכות והחזרות שאותן מקיימים פוליטיקאים לפני תחילת השידור. בהקשר זה הוא מזכיר את העימות הזכור בין נתניהו לאיציק מרדכי, עימות שלא הקדים כל צד וערך חזרות ארוכות. לעומתם הייתה שיטת שרון להתמודדות עם שאלות משעל, שיטת הדפים מהבית. שרון היה מגיע עם דף מסרים מוכן מראש ומתייחס אך ורק לאמור בו כפי שייעצו לו עוזריו להם היה נאמן. "אם ישאלו אותך על מטוסים תענה על מכוניות...", אם כי גם לשיטה זו מצא משעל דרכי שבירה. "שרון ראה במראיין רעה שצריך להשלים איתה. הוא ראה במרואיין רק מיקרופון. הוא בז למראיינים". עם זאת הוא מציין כי כאיש שיחה היה שרון נעים ומעניין. משעל מתייחס בדבריו גם לשאלת ההשוואה המתבקשת בין מנהיגי העבר למנהיגי הפוליטיקה העכשווית. לדבריו אמנם "יש אצל כולנו תהליכים של נוסטלגיה, אנחנו אוהבים ספרים על העבר ויש לנו כמיהה לעבר", אך עם זאת הוא סבור שאכן מנהיגי עבר כדוגמת בגין ובן גוריון היו אכן אחרים, מנהיגים שידעו לקבל החלטות היסטוריות גם בניגוד לאידיאולוגיה שבשמה נבחרו. הותר לפרסום, ניסים משעל. הוצאת ידיעות אחרונות, 335 עמ'. ומה על הסגנון התקיף ולעיתים התוקפני שאימץ לו? משעל מודה שלעיתים הוא "מיצר על הסגנון שקידש שאלה על פני התשובה", אך עם זאת הוא מסביר: "האמנתי שתפקידו של המראיין הוא לשאול שאלות קשות. היום הפוליטיקאים מרגישים בנוח לברוח ולהתחמק מתשובה, לעבור לערוץ תקשורת נוח יותר, אבל הצופה רוצה את האמת". בפרק העוסק באריה דרעי שבספר 'הותר לפרסום' מצטט משעל את דרעי ששאל אותו עצמו אם הוא כמזרחי לא צריך היה להתאמץ יותר מאחרים כדי להגיע למעמדו בתקשורת. כמראיין לא משיב משעל לדרעי, אולם כעת הוא מתבקש להשיב. בראשית תשובתו מסביר משעל את הרקע לראיון הקשה שקיים עם דרעי. "זה היה ראיון קשה שהתקיים אחרי שבית המשפט הפחית בעונשו אבל שלח אותו לכלא. זה היה בערב פסק הדין. הוא היה במצוקה והתנצלתי על כך גם בפניו אישית וגם בספר. לא השבתי כי חשבתי שתפקידו של מראיין הוא לא לחשוף את תפיסותיו אלא להיות מתווך בין הציבור למרואיין". עם זאת בהתייחס לשאלתו של דרעי קובע משעל שאכן יכול היה להשיב בחיוב לדברים, כפי שעשה מאוחר יותר בראיון לאילנה דיין, ראיון שגם הוא מופיע ב'הותר לפרסום'. לדבריו הטלוויזיה של שנות השישים, הטלוויזיה בה החל את צעדיו הראשונים בעולם התקשורת הייתה "טלוויזיה אשכנזית, לבנה ואפשר לומר גזענית. נלקחו אליה רק אנשים מחבורת רחביה כמשל. היה להם קשה לראות מזרחי שנכנס ומצליח". לקראת סיום נשאל משעל מהו הראיון שהיה רוצה לקיים ולא יוכל. הוא בוחר במשה רבנו ומשוכנע ששיחה איתו הייתה יכולה להוות אירוע תקשורתי מרתק ועתיר רייטינג.
