רב סרן רועי דרוק, בנה של רחלה דרוק הי"ד, סיים לשרת בקו "תפוח", הגזרה שבה נהרגה אמו. הילד שאמר קדיש יתום הוא עכשיו קצין אג"מ בגדוד "לביא" של חטיבת "כפיר". בראיון למוסף "סופשבוע" של מעריב מספר דרוק על הפיגוע לפני 20 שנה ועל היתמות מאימו. ב-28 באוקטובר 1991, יצא אוטובוס של מתנחלים מהיישוב שילה לתל אביב, להפגנה נגד ועידת מדריד. באוטובוס היו בעיקר ילדים. רועי דרוק, אז בן 11 וחצי, ישב בסמוך לדלת האחורית של האוטובוס. אמו, רחלה, ישבה שלושה או ארבעה ספסלים לפניו. חוליה בת שלושה מחבלים ארבה לאוטובוס על גבעה, בין עצי זית, בשולי הכביש. כשהאוטובוס הגיע לצומת תפוח, בסביבות השעה שש ורבע בערב, פתחו עליו המחבלים באש. היריות פגעו בשמשה הקדמית של האוטובוס וריסקו את החלונות הצדדיים של הנהג. האוטובוס המשיך לנסוע עוד 20 מטרים, ואז, תלוי על פי תהום, נעצר. רחל (רחלה) דרוק, בת 35, אם לשבעה ילדים, ויצחק רופא, נהג האוטובוס, נהרגו במקום. "אני מסתובב ורואה את הבזקי האש על האוטובוס", משחזר דרוק. "באותו רגע האינסטינקטים שלי מתחילים לעבוד. טכני. כמה שיותר מהר. זה עוצמות של ילדים שאי אפשר להבין. זאת פעם ראשונה שאני שומע ירי. אני גם מזהה את האנשים. יש לי תמונה כזאת, בראש. אם באמת ראיתי אותם? אני לא יודע. בכל אופן, אני מזהה אותם יורים. בחוץ חושך מוחלט. אני בא לשכב, אני לא יכול. בגלל נועם. אני תופס אותו, זה אלפית השנייה, מפיל אותו על הרצפה, מתחת למושב, ונופל יחד איתו". "האוטובוס המשיך לנסוע עוד כמה מטרים", מתאר דרוק. "הוא נעצר. היה רעש חזק. 'תסססס' כזה, כמו בלון גז שמתפוצץ. ילדה אחת צרחה בהיסטריה. כולם מקדימה היו פצועים. אחר כך נהיה שקט, דממה. ואז הדלת האחורית של האוטובוס נפתחה. קמנו ועמדנו מול הדלת. חושך. האויב בחוץ ואנחנו בתוך האוטובוס". העזרה הגיעה כעבור דקות. כוחות צבא ואמבולנסים. אז גם נודע לדרוק שאמו נפצעה. "האוטובוס היה מלא אנשים ודם. אני זוכר את עצמי יושב, בלחץ. אמא שלי נפגעה. פתאום הרגשתי לבד", סיפר. אלה היו אותם הרגעים שבהם סירב להתפנות, התעשת ורץ אל אמא שלו, קדימה. ראה אותה פצועה ויצא מהאוטובוס. המורה שלו מבית הספר הסיע אותו לבית חברים ביישוב מעלה לבונה. אחר כך חזר הביתה. "נכנסתי ואבא אמר לי ש'אמא נרצחה'", הוא אומר. "וזהו. אולי בכיתי. אני חושב שכן. בזה, אפשר להגיד, נגמר האירוע". רועי מספר על הדקות שאחרי "התמונה של אמא שלי. מלאה דם, באוטובוס, חרותה אצלי בזיכרון. אנחנו מדברים עם החיילים על התמודדויות ועל קשיים, ואז אני מספר להם את סיפור החיים שלי. אני נותן להם לחשוב על אמא שלהם. אני לא שואל אף פעם למי יש אמא, כי זאת שאלה מסוכנת. למרות שאני לא מפחד לשאול אותה. "אני אומר 'אני אספר לכם סיפור. בשנת 91', אני עוד לא יודע אם נולדתם אז, היו שיחות מדריד עם ראש הממשלה שמיר. אני הייתי אז ילד קטן, ואמא שלי לקחה אותי איתה כמו שאמא שלכם בטח לקחה אתכם לכל מיני מקומות. נסענו באוטובוס ובדרך התחילו לירות עלינו. פחד. ואז שמעתי שאמא שלי נפצעה'. "לא הסכמתי לרדת מהאוטובוס. רצתי קדימה אחרי שהירי פסק והורידו את הילדים מהאוטובוס, והגעתי לאמא שלי. היא הייתה שרועה על שני ספסלים של האוטובוס. הראש שלה על ספסל אחד, והרגליים על הספסל השני. האחות של היישוב, שישבה לידה באוטובוס, עשתה לה החייאה. הגעתי והתיישבתי. ספסל אחד קדימה, לפני אמא, ישבה על הברכיים, הפוך, מסתכלת, הבת של האחות, היא הייתה בת 12, וצרחה. הסתכלתי עליה וכל מה שעבר לי בראש היה 'מטומטמת, מה את בוכה? את לא יכולה לראות את זה? לכי". "בין ניתוק לקור רוח", הוא ואמר "אבל יותר ניתוק. כי אתה לא באמת יכול בגיל 11 וחצי להתמודד עם מה שאתה רואה. אז הגוף עושה לעצמו התנתקות מוחלטת. אני יושב שם ומסתכל. האחות מנשימה את אמא שלי ודם על הרצפה בכמויות. כמויות אדירות של דם ניגרות, נשפכות". "החצאית שלה הייתה מופשלת קצת למעלה", מספר דרוק. "ואני ראיתי באזור הקרסול פצע קטן. סתם פצע. כל הזמן, הייתי מוכוון לפצע הזה. ובראש שלי, זאת הפציעה. אני אומר 'או-קיי', ואני קם והולך. ממש ככה. 20 שניות, אפילו לא. מסתכל, לוקח שתי נשימות, קם, יורד מהאוטובוס, יוצא ועוזב את אמא שלי". רחל הי"ד עם בנה רועי בחנוכה באדיבות המשפחה בראיון הוא מספר "החיים שאחרי עצובים, אבל המוות עצמו טכני. אם לשפוט אותו אמיתי ולא לחפש את הרגש. המוות לא כואב לנו. להפך. לפי האמונה שלי, לאמא שלי טוב. בעולם הבא, בגן עדן, טוב לה. אותו אחד שמת, באותו רגע כבר לא כואב לו גם. אז המוות עצמו טכני. האירוע שסובב אותו הוא האירוע האמיתי. "האירוע הזה, שאבא שלי נשאר עם שבעה ילדים. זה שאני בגיל 11 וחצי נשארתי בלי אמא, שהייתה בשבילי הכל. אני זה אמא שלי. כל מה שאני היום, כל מה שאני בנוי, מכף רגל ועד ראש. אני מאוד דומה לאמא שלי. באופי, בהתנהגות, באורח חיים, בתפיסת עולמי, בנשמה. זו אמא שלי. ואת זה אני מאבד בכיתה ו'. הפיגוע עצמו, יש ירי, דם, המון דם, זה טכני לגמרי. זה לא עושה לי את זה. אין לי בעיה לדבר על זה בצורה הכי טכנית. לעומת זה, היום הרבה יותר קשה לי ממה שהיה לי כל החיים בלי אמא שלי. אני צריך אותה". בסביבה הקרובה שלו נהרגו הרבה חברים קרובים. הראל בן-נון, חבר טוב שלו, נרצח בפיגוע ירי. גם נועם אפטר. חבר נוסף הסתער על מחבלים בעזה, ונהרג. בחור מבית אל שלמד איתו במכינה הקדם צבאית והיה חברותא שלו, נהרג גם הוא בעזה. לפני עשר שנים התחתן. את אשתו הכיר כבר בגיל 15. יש להם שלושה ילדים, בת ושני בנים. הרופא שקבע את מותה של רחלה, ד"ר מתי ארליכמן, הציל את חיי בתו, רוני-רחלה. "פעם אחת קבעת מוות", הוא נזכר שאמר לדוקטור, "לפחות עכשיו אתה מחיה. התאפסת". את הראיון הוא מסיים "הגדוד מגן על המקום שבו אמא שלי נרצחה. אני רואה בזה שליחות. למנוע מאחרים לחוות את מה שאני חוויתי. אותם מחבלים שבאו לבצע את הפיגוע באו מהמקומות שבהם אני מבצע את המעצרים. עכשיו אלה אולי הילדים שלהם או החברים שלהם בדרך לפיגוע אחר. זה סוג של סגירת מעגל. אני מקווה שאמא שלי הייתה גאה בי. זה בדיוק החוסר שלי. מה היא הייתה אומרת, אם היא הייתה רואה אותי היום".
