בעשרים ושמונה בפברואר 1991 ליל פורים היה אלחנן אתאלי בן 26 בדרכו ברחוב הגיא בעיר העתיקה להיפגש עם חבריו שהמתינו לו. במרחק של מאה מטרים ממנהרת הכותל ארבו לו שני מחבלים. הם התנפלו על אלחנן שלא היה חמוש, ואף שנאבק בחוזקה הצליחו לדקור אותו 13 פעמים, והרגו אותו. אחיו, עמיחי אתאלי, הכתב לענייני התיישבות של העיתון מעריב, מספר הבוקר בבלוג האישי שלו על התחושות האישיות בעקבות הכוונה לשחררם בימים הקרובים את רוצחי אחיו. בפעם הראשונה נסענו לטיול משפחתי לחרמון בחג חנוכה. הגענו להר המושלג, משפחה שלמה ומחוייכת. שכבות על גבי שכבות של בגדים וכשירדנו מהרכבל בראש ההר התחלנו מלחמת שלג. אלחנן אחי הגדול היה אז כנראה חייל משוחרר. הוא פוצץ אותי בשלג כמו שאח גדול מפוצץ את אחיו הקטן. אני זוכר את הבכי שלי בשירותים של הקפיטריה המחוממת ואת מילות הנחמה של אמא שלי שדאגה, כמו תמיד, להביא בגדים להחלפה מהבית. בדיוק לפני עשרים שנה. בסוכות של שנת 1991 נסענו שוב פעם לחרמון. הפעם היינו משפחה מנופצת. שבעה חודשים לפני כן ארבו יוסף חלאס שהיה אז בסך הכל בן 18 ומאזן עלאווי, בן 21 באחת מסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים. הם החליטו לרצוח יהודי בסכינים עם הידיים ואלחנן, אחי שעבר שם, היה הקורבן לטירוף שלהם. באחד מעשרות האלבומים בבית, יש לנו תמונות מהטיול השני לחרמון. כולם מחייכים חיוכים מאולצים. יושבים ברכבל ותחתינו ההר יבש בלי טיפה אחת של שלג, ממש כמו העיניים שלי. את אותו בכי של הטיול המושלג כמעט לא שיחזרתי מאז. כילד בן 11 שקיבל בוקר אחד בשורה שעצרה את ילדותו, היה לי קשה מאוד לבכות מאז. את רוב מילות הנחמה מאז, אמא שלי נדרשה לומר לעצמה. כשהגענו הביתה בחזרה מהצפון חיכתה לנו הודעה דרמטית במזכירה האלקטרונית. שוטר מתחנת העיר העתיקה ביקש שאבא שלי יגיע בהקדם לתחנה. כשחזר, אבא נכנס הביתה ובירך בקול "ברוך אתה ה' אלוקנו מלך העולם הטוב והמטיב". מייד הבנתי מה קרה. אבא הוזמן לתחנה כדי לשמוע שהרוצחים של אלחנן נתפסו. בעוד שלושה ימים יוסף חלאס ומאזן עלאווי יוצאים מהכלא. מהבירורים שהצלחתי לעשות, הם לא חוזרים הביתה למזרח ירושלים אלא הולכים לרצועת עזה. אני לא מדינאי ולא ביטחוניסט. אין לי מושג מה ההשלכות האסטרטגיות של העיסקה הזאת אבל לי, כמו להרבה מאוד בני משפחות אחרים בישראל, היא כואבת מאוד. אני יכול לכעוס על גלעד שליט ואולי גם על בנימין נתניהו שהיה יכול להיות קשוח יותר, אבל בעצתו של האבא החכם שלי, כשהעיסקה כבר סגורה, אני משתדל לא לטבוע בתהומות שאני לא יכול להם. לכן ביום הזה אני פשוט מרכין ראש. אני בוחר לכאוב את ילדותי שנקטעה בעיצומו של חג פורים, את הפחד ואת דפיקות הלב המואצות שהיו לי כשבסך הכל רציתי לטייל במרחק של כמה רחובות מהבית, אבל האנדרטה של אחי הזדקרה מול עיני. אני כואב בשמה של אמא שלי האהובה שעד היום, עשרים שנה אחרי, מתקשרת אלי כל יום כדי לבדוק איך אני מרגיש. כואב את כאבה שכששואלים אותה אם אפשר להביא עוד אורח אליה הביתה היא עונה בחיוך עצוב שבטח, כי לא משנה כמה אנשים יהיו, תמיד יהיה אחד חסר. אני כואב את כאבו של אבא שלי שלקח על עצמו להרים משפחה שלמה על הכתפיים, עשה את זה בצורה מפוארת אבל בכל ראש השנה כשהוא קורא את הפיוט על אברהם אבינו שהוליך את יצחק בנו לעקידה הוא נשבר ופורץ בבכי. אני כואב את כאבם של אלפי נפגעי טרור אחרים ומתפלל שכתוצאה מהעסקה הזו, לא יצטרף אלינו, לרשימת הנפגעים, אף לא אדם אחד. לצד כל זה, בראש מורכן, אני שמח בשביל משפחת שליט שכאבה יתחיל להירגע. היום הזה הוא לא יום חג. ביום הזה כדאי שכולנו נשמח בלב בשביל גלעד ומשפחתו, אבל נזכור את אלפי ההרוגים ואת עשרות אלפי בני המשפחות. את אלפי האמהות שבשבילן מישהו תמיד חסר, את האבות שמשתדלים לספק לכולם חמצן ואת האחים שמפחדים לפעמים ללכת ברחוב. בעוד שלושה ימים יעלו שני הרוצחים של אלחנן על האוטובוס ובפעם הראשונה מזה עשרים שנה, יעזבו את כותלי הכלא. הם בטח יסמנו "וי" מבעד לחלון ואני שקצת למדתי לבכות מאז, אזיל בשם אמא בשם אבא ובשמי, דמעת כאב אחת קטנה.
