בהנחיית שר החוץ וסגן רה"מ, אביגדור ליברמן, הועבר לשגרירויות הזרות בישראל מסמך הערכת מצב מלשכת השר בנוגע ליחסים של ישראל עם הפלשתינים ולמצב התהליך המדיני. מכתב זה סוקר את יחסי ממשלת ישראל עם הרש"פ מאז הקמת הממשלה ועד הימים האחרונים תוך התייחסות להתנהלותה המדינית של הרש"פ והעומד בראשה. במסמך נכתב כי "מאז הקמתה של ממשלת ישראל הנוכחית, ישראל מאמצים רבים כדי לבנות אמון וליצור אווירה מתאימה לחידוש הדיאלוג המדיני עם הרשות הפלשתינית. מרכיב מרכזי של מאמצי ישראל בתחום זה התמקדה בטיפוח צמיחה ופיתוח כלכלי בקרב הפלשתינים. גם ברצועת עזה ממנה ממשיך החמאס לשגר רקטות ופצצות מרגמה, נקטה ישראל צעדים נועזים כדי להרחיב את הפעילות העסקית הבינלאומית לקידום פרויקטים ופיתוח. בניגוד גמור למדיניות זו הרשות הפלשתינית בראשות היו"ר מחמוד עבאס, סירבה בתוקף לקיים משא ומתן ישיר והעדיפה לקדם גישה עוינת יותר, גישה לעומתית וחד צדדית. התנהלות זו חסמה למעשה כל אפשרות של התקדמות מדינית, ואם לא תטופל, היא עלולה לסכן את שיתוף הפעולה הכלכלי והביטחוני חיוני הקיים בשטח בין הצדדים”. בהמשך המסמך פורט משרד החוץ את הצעדים בהם נקטה ישראל לקידום הדיאלוג והשלום, כהגדרת המשרד. "בין הצעדים הללו נכללו הפעולות הבאות: 1. נאומו של ראש הממשלה נתניהו ביום 14 יוני 2009 באוניברסיטת בר אילן, נאום שאישר אישר הסכמת ישראל לפתרון שתי המדינות. 2. ביום ה-25 נובמבר 2009 החליטה הממשלה להחיל הקפאה של 10 חודשים על הבנייה ביהודה ושומרון. החלטה זו יושמה לאחר מכן באופן מלא. 3. הפחתה של מחסומים בקנה מידה גדול. זאת למרות איומים ביטחוניים מתמשכים. עד אמצע 2011, נותרו רק 16 מחסומים מתוך 44 שהתקיימו בתחילת 2008. 4. עלייה משמעותית במספר היתרי הפלשתינים העובדים בישראל בתחומי הבנייה (4000) והחקלאות (5000). כתוצאה מכך כמעט 30,000 עובדים מיהודה ושומרון מתפרנסים בישראל. 5. ממשלת ישראל קיבלה ביום ה-23 ספטמבר 2011 את הצהרת הקוורטט, למרות הסתייגויות, כבסיס מחדש במשא ומתן ללא תנאים מוקדמים”. בהמשך המסמך פורס משרד החוץ את פרטי התנהלותה העויינת של הרשות הפלשתינית וכותב כי "למרות הגישושים המשמעותיים מאוד של ישראל, הרשות הפלשתינית נקטה בעמדה הפוכה. יו"ר הרשות, אבו מאזן, ופקידים בכירים ברש"פ ניצלו בעקביות את העובדה שממשלת נתניהו נתפשת כמחזיקה בקו נוקשה, ועשו בתדמית זו שימוש כדי לקדם את הניסיונות לפגוע בלגיטימיות של ישראל ולהכתים את תדמיתה בעולם. ההיבטים הבולטים של מדיניות זו כוללים: 1. ניסיונות לערב את בית הדין הפלילי הבינלאומי בהליכים נגד בכירים ישראלים ביחס למבצע עופרת יצוקה. באופן אבסורדי, היה זה היו"ר עבאס עצמו, שבעיצומו של המבצע ביקש באופן אישי מישראל שתאפשר לצה"ל להמשיך במהלכי הלחימה עד להפלת שלטון החמאס. 2. הרש"פ מקדמת תרבות של האדרת הטרור. זאת על ידי הנצחת הטרור כלפי אזרחים ישראלים. הרש"פ מעניקה אותו כבוד על שם ארכי מחבלים האחראים לרצח של מאות ישראלים, כגון אבו ג'יהאד, דלאל מוגרבי ויחיא עיאש. על שמו של עיאש קרוי הרחוב שבו מתחם הנשיאות הפלשתינית ברמאללה עצמה. 3. הרש"פ הודיעה שתשלם קצבה של עד 5000 $ לכל מחבל פלשתיני ששוחרר במסגרת ההסכם לשחרר את גלעד שליט. 4. קמפיינים פלשתיניים בינלאומיים שנועדו לסכל את שדרוג היחסים של ישראל עם ארגון הסחר העולמי והאיחוד האירופי, וכן מהלך תקיף שנועד למנוע את קבלת ישראל ל-OECD. 5. הרש"פ מנהלת קמפיינים רבים כדי לקדם חרם אקדמי וכלכלי נגד ישראל. דוגמא למעורבות הגלויה של הדרגים הבכירים ביותר ברש”פ בקמפיינים שכאלה ניתן למצוא בהשתתפותו של ראש ממשלת הרש"פ, פיאד בטקס הצתת סחורות ישראליות שהתקיים בשנת 2010”. בפרק העוסק בהתנהלותו של יו"ר הרש"פ אבו מאזן מזכיר משרד החוץ את סירובו העיקש לנהל דיאלוג עם ממשלת ישראל והעדפת האפיק החד צדדי באו"ם. כמו כן מזכיר משרד החוץ את חבירתו לחמאס לקראת הקמת ממשלה מאוחדת. זאת על אף שהמהלך מנוגד לאינטרסים הפלשתיניים. על פי המסמך שמנפיק משרד החוץ ההסבר היחיד למדיניות זו הוא שאיפתו של אבו מאזן לקדם אג'נדה אישית ובכדי לייצר מורשת לדמותו בעיני הפלשתינים. “צריך להיות ברור היום מעל לכל ספק, כי ליו"ר עבאס אין אינטרס להגיע להסדר עם ישראל, ללא קשר לזהותה של הממשלה בישראל. הנקודות הבאות ראויים לציון במיוחד בהקשר זה: 1. היו"ר עבאס דחה הצעה מרחיקת לכת של ראש הממשלה לשעבר אולמרט לאחר תהליך אנאפוליס, והדבר היה זמן רב לפני הקמתה של ממשלת נתניהו. 2. מאז חתימת הסכמי אוסלו, הפעם הראשונה והיחידה שהרש"פ דרשה הקפאה מוחלטת של הבנייה בירושלים ובהתנחלויות כתנאי למשא ומתן, הייתה תחת הנהגת אבו מאזן. גם יאסר ערפאת מעולם לא דרש זאת. גם אבו מאזן עצמו ניהל משא ומתן עם ראשי הממשלה לשעבר אריאל שרון ואהוד אולמרט, מבלי שהבנייה נעצרה. יתר על כן, עבאס יודע היטב כי ההתנחלויות אינן מכשול בפני משא ומתן, כפי שמעידים הסכמי קמפ דיוויד עם מצרים בהם פורקו יישובים ישראליים משגשגים וכך גם ההתנתקות מעזה, שבה 21 יישובים ישראליים משגשגים ובהם כ -10,000 הישראלים נעקרו. 3. גם לאחר שממשלת ישראל הכריזה על הקפאת 10 חודשים כאמצעי לבניית אמון חד פעמי, העדיף עבאס למסמס את הזמן ועמד על סירובו לנהל משא ומתן עד החודש האחרון, רק כדי שיוכל לדרוש הארכה נוספת לקראת תום התקופה הזו. 4. עבאס תמך בגלוי מדיניות גזענית כפי שהצהיר שלא יאפשר לשום ישראלי, גם לא בודד, להתגורר בקרב הפלשתינים, והדגיש אף את התנגדותו להכללת חיילים יהודים בכל כוח בינלאומי במידה ויתפרס בעתיד ביהודה ושומרון. מדיניות גזענית זו באה לידי ביטוי גם בעובדת קיומו של החוק הפלשתיני המחייב עונש מוות לפלשתינים שימכרו קרקע ליהודים, כפי שקרה בחברון ובג'נין. 5. עבאס בחר לפעול באופן חד צדדי ולהכריז על מדינה באו"ם. זאת למרות שבכירים פלשתינים כראש הממשלה פיאד התנגדו למהלך. המסמך מסתיים בשורת מסקנות: "ברור היום כי היו"ר עבאס מונע בעיקר מרצונו להותיר מורשת היסטורית ולהשיג רווחים אישיים. לנוכח התהפוכות בעולם הערבי וגורל חבריהם הקרובים, בעיקר הנשיאים לשעבר של תוניסיה, לוב ומצרים, עבאס מחפש ככל הנראה יציאה מכובדת מהזירה הפוליטית. משום כך את האנרגיות שלו ממקד עבאס במאמצים להוכיח שהוא המנהיג הפלשתיני שהוביל להקמתה של מדינה והשיג אחדות פנימית בין פתח לחמאס. בכך ניתן למצוא הסבר לעמדותיו הנוקשות בעניין ירושלים, הפליטים וההתנחלויות, באופן קיצוני יותר מזה של יאסר ערפאת. אבו מאזן אינו מבקש להשיג פתרונות של פשרה אלא לעורר במכוון חיכוך והסלמה של הסכסוך עם ישראל. משרד החוץ קובע כמסקנה נדרשת מכל זאת כי "הסכם לא יהיה אפשרי כל עוד אבו מאזן מוביל את הרשות הפלשתינית. הוא מעדיף להקריב את האינטרסים הפלשתיניים לטובת המורשת ההיסטורית שלו והעתיד האישי. כתוצאה מכך, המאמצים צריכים להיות ממוקדים על שמירה והרחבה של הקשרים הכלכליים בין ישראל לפלשתינים ושיתוף הפעולה הביטחוני. למרבה הצער, הערכה מציאותית של המצב מצביעה על כך שכל ניסיון להמשיך במתווה המו"מ נועד לכישלון". עם כל זאת חותם משרד החוץ את המסמך וקובע כי ישראל ממשיכה ברצונה לשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית לקידום השלום והיא נותרה מחויבת להבטיח שגשוג, יציבות, ביטחון הדדי.
