ביתו היה מביך בצניעותו על גבול הסגפנות. קומת קרקע בניין שיכון ישן ומתקלף של פעם ברחוב טללים ברמות. חדרים קטנים מטבח של מטר על מטר וחצי מסדרון צר. אבל ר' שמואל בן ארצי הסביר שהוא לא רוצה שום דבר אחר. "טוב לי כאן" הוא אמר לי פעם "זה לא רחוק מבית הכנסת. יוצאים החוצה רואים קצת את הנוף של ירושלים ונושמים את האוויר שלה. אחרי זה נעים יותר להתחיל בתפילה." כשדיברנו פה ושם הוא היה מגיע די מהר לשאלה אם שמעתי באחרונה איזה דבר תורה מעניין. אחר כך לא משנה על מה היה מדובר תמיד היה לו איזשהו חידוש משלו לומר באותו נושא. "יש לו נשמה של מורה" אמר עליו פעם בנו חגי. אבל היתה לו לר' שמואל גם השכלה רחבה עד מאוד והוא נהנה לא לשמור אותה לעצמו. כל מה שהיה צריך זה איזשהו אתגר אינטלקטואלי - ומייד הוא צלל לתוכו. בעיקר בתנ"ך אבל לא רק. בשיעורים שנערכו בביתו ביום השנה לפטירת רעייתו חוה נראה לעיתים ר' שמואל מרכין את ראשו כאילו נרדם. זו היתה כמובן טעות. כי תמיד היה מגיע הרגע שבו לפתע היה מרים את הראש ומעיר לדובר או מתקן איזשהו ציטוט שכמובן זכר בעל פה. והיו גם געגועים לימי הישיבה. את ספרו "נוברדוק" סיפור מרתק שמבוסס על ימיו בישיבה שבה למד לפני עלייתו ארצה פירסם אחרי שכבר עבר את שנתו התשעים. סיפור מרתק לא אחת גם מרגש. אחר כך הוציא את "בין יוצרו ליצרו." תוך כדי קריאת הספרים במיוחד האחרון קשה היה להאמין באיזה גיל כתב אותם. בסך הכל הוא פירסם כתריסר ספרים. פעם כשדיברנו על "נוברדוק" הוא אמר לי שכדאי לי לקרוא גם את "שבתי" סיפורים אחרים על ימיו בישיבה שפירסם כ50- שנה קודם (השם מבוסס על הפסוק מתהלים "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש: שבתי בבית ה' כל ימי חיי.(" בסלון היו ספות של פעם וארון ספרים. ספרי תנ"ך כרכי גמרא היסטוריה של ארץ ישראל. בית של פעם. "טוב לי לחיות בין אנשים רגילים הנכדים מגיעים גם לכאן." הוא היה מאוד גאה במשפחתו. נכדיו בהם יאיר ואבנר הגיעו אליו לעיתים תכופות והוא ישב ולמד איתם. זה היה החינוך של שרה נתניהו. טוב נו ברור לי מה יגידו עכשיו כל מיני מצקצקים. אבל צריך היה לראות את המסירות האינסופית של שרה נתניהו להוריה המבוגרים כדי להבין. עד סוף ימיו היה ר' שמואל אחוז געגועים לרעייתו חוה שנפטרה כמה שנים לפניו. כשדיבר עליה נראה היה כאילו הוא פוסע על קצות האצבעות חושש לפתוח עד הסוף את כאבו. הוא ניסה למצוא נחמה בתנ"ך אבל השבר היה גדול מדי. באזכרות ראינו אותו ניגש למצבה מלטף באצבעותיו את האבן ואחר כך עומד ושותק נשען על שרה ודמעות מתגלגלות על פניו. שלום לך ר' שמואל שלום לך. את הדברים כתב העיתונאי גונן גינת והם פורסמו ב"ישראל היום"
