"אני מרוסק. אני פגוע. אני מותש. שפכו את דמי אבל אני אלחם על חפותי עד טיפת דמי האחרונה. עד כמה שיהיה לי כוח. בעיקר כוחות נפש. אני בקושי מחזיק מעמד, אבל אני לא רוצה להישמע כמו מי שמבקש לעורר רחמים", כך אומר הנשיא לשעבר משה קצב בראיון לעיתונאי קלמן ליבסקינד במעריב. "כששופטי בית המשפט העליון הקריאו את פסק הדין הרגשתי שהעולם נחרב", הוא מספר, "זה איום ונורא. כל אחד שיחשוב מה מרגיש אדם במצבי ובמעמדי, כשהוא שומע את ההחלטה הזו. אחרי חמש שנים וחצי של מאבק איתנים. של מלחמה עקובה מדם. ללא הפוגה. "כשיום-יום, שעה שעה, סורקים את בשרי במסרקות של ברזל. רוצחים אותי בלינץ' תקשורתי. שופכים את דמי ואני צריך לעמוד לבדי מול מערכות גדולות ואדירות, עם כוח אדם ועם תקציבים, ומנסה בטיפות דמי האחרונות להילחם. ואני אומר 'רבותי, אתם טועים. זה שקר. השקר ניצח פה'". על מהלכי המשפט משחזר קצב "בית המשפט העליון הסתמך על המחוזי, המחוזי הסתמך על שאלת המהימנות, ואני אומר לך שבתיק שבו צריכים להוציא אדם להורג, שזה דיני נפשות, אי אפשר להתבסס רק על מהימנות. בדיני נפשות אתה חייב עוד משהו מעבר לזה. זו הרי הוצאה להורג. "אני לא יכול להיכנס לנבכי נפשם של השופטים, אבל אי אפשר אחרי לינץ' תקשורתי כזה להתבסס רק על מהימנות. כי מהימנות זו התרשמות, והתרשמות זה גם כותרות העיתונים. ואי אפשר להפריד בין התרשמות מעדותו של אדם ובין מה שכותרות העיתונים אומרות עליו". קצב מספר על המחיר המשפחתי ששילם ועל התקופה הארוכה תחת דיוני בית המשפט, "לא בברית של הנכדים, לא בחתונות של הילדים ולא בשמחות המשפחתיות. לא בחגים, לא בפסח ולא בראש השנה. כלום. כל הזמן חושב על העוול הנוראי, על הרדיפה, על העיוות, על הלהיטות, על השנאה יוקדת האש ועל העלילה. זה לא נתפס. קוברים בנאדם, מוציאים אותו להורג, עורפים את ראשו ותולים אותו. זה מצב קשה. בלתי נתפס. אכזרי. הכל שותת דם. הלב והעיניים והפה. מכל עבר. הדם נשפך. ייסורים קשים. שלי ושל כל המשפחה".
