השבוע ביום חמישי, כז' במרחשון, קהילת יהודי אתיופי תחגוג את חג הסיגד בירושלים ובמוקדים השונים בארץ. מהו בעצם חג הסיגד? לשם מה הוא נחגג? מה המקור שלו? ומה משמעותו של החג? בעיקרון אין אני יודע אם אוכל לפרוס ביריעה קצרה את כל ענייני החג, אך אנסה לגעת בנקודות אחדות ומרכזיות. חג הסיגד חל בכ"ט בחשוון חמישים יום מיום הכיפורים. (בשנים שזה חל בשבת כמו השנה מקדימים ליום חמישי כז' בחשון). יום זה מתחלק לשני חלקים, חלק ראשון, עיקרו תענית, תפילה, ודברי תורה. וחלקו השני עיקרו שמחה, ריקודים וסעודה גדולה. חג הסיגד כשמו כן הוא יום של סגידה והשתחוויה לפני הקב"ה בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד". היום מתחיל בתענית ובעלייה של כוהני העדה (הקייסים) ונכבדי הקהילה באשמורת הבוקר אל הר גבוה. שם היו מתחילים את התפילה אשר כללה קטעי בקשה, סליחה וכפרה מהקב"ה. מבקשים סליחה איש מרעהו, מעין יום כיפור קטן. אומרים תפילות על ירושלים ובית המקדש, ובקשה מהקב"ה שיזכה אותנו לעלות לירושלים ולא"י. באמצע התפילה בשעות המאוחרות של הבוקר, היו קוראים בספר תורה שהיה שם, הקייס הגדול קורא, וקייס אחר עומד ומסביר לקהל באמהרית את הנאמר. הקריאה בתורה כללה את עשרת הדיברות, פרשת הברכות והקללות, ופרשיות וקטעי נביאים (נחמיה פרקים ח,ט,י) אשר מדברים על חיזוק התורה ועל שמירת המצוות. במעמד זה היו נאמרים הרבה דברי תורה אשר מעוררים ומחזקים את הקהל לחזור בתשובה, לשמור את התורה והמצוות. לקראת חצות היום היו נערכים לתפילה מיוחדת של סליחה וכפרה מהקב"ה שנקראת "מהרנה" (סלח לנו), אשר קודם לכן נציג מטעם הקייסים אוסף את הצדקה של הקהל הרב שהיה נמצא שם. את התפילה היו אומרים הקייסים, והקהל מצטרף אליהם. תפילה זו בעצם נעלה את החלק הראשון של היום. החלק השני של היום נפתח בתקיעת שופר וחצוצרה, ובו היו כוהני העדה, ונכבדי הקהילה מתחילים את הירידה מההר. הירידה מההר התבצעה בצורה כזו, שהכוהנים וספרי התורה בראש וכל הקהל מלווה אתם בשירים וריקודים, בתקיעת שופרות וחצוצרות, עד הגעת ספרי התורה אל ביהכנ"ס של הכפר. שם היו מכניסים את ספרי התורה לחדר שרק לקייסים היה מותר להיכנס, ומניחים שם את ספרי התורה. לאחר מכן היו שוחטים כבשים, ועורכים סעודה ענקית בתוך סוכה גדולה שנכנסו בה כל האנשים שבאו. משמעות ומקור החג: מצב היהודי בגולה היה תמיד קשה, ובמדינה נוצרית, כאשר האויב רודף אותך לא רק מבחינה פיזית, אלא גם ובעיקר מבחינה, רוחנית, יש צורך בחיזוק ובאחדות גדולה, שתתן ליהודי הפשוט כוחות להתמודד עם בעיותיו הרבות בחיי היום יום. ביום זה היו מתקבצים ומתקהלים כל בני העדה אל מקום מרכזי שבו היה הר גבוה, ונפגשים עם אנשים שלא ראו או לא פגשו אותם כבר זמן רב, וביום זה היו מתחזקים ומחזקים איש את רעהו בעבודת ה', בבחינת "איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק". בחג זה היו נפגשים מנהגי וכהני העדה, כדי להתייעץ אחד עם השני, ולהחליט החלטות ביחד, לחיזוק התורה ולשמירתה, וכן דורשים ומלמדים את הקהל, תורה ומצוות, קוראים בתורה ומפרשים אותה. מעמד מאוד דומה לחג הסיגד מתואר בימי "שיבת ציון"בספר נחמיה פרקים ח'-י'. בפרקים מתואר שהעם שחזר לארץ בימי "שיבת ציון" עם נחמיה ועזרא הסופר לא יודעים את מצוות התורה הגמרא במסכת קידושין אומרת שעשרה יוחסין עלו עם עזרא מבבל, כלומר עם אותם אנשים שהיו איתם בעיות של נישואי תערובת ממזרות וכו', והיה צורך ללמד את העם את מצוות התורה לחזק את שמירת היהדות ולחזור בתשובה ולכן הם עושים מעמד מעין מעמד הקהל עם כל מנהיגי העם, ובמעמד זה הם מתבקשים להבדל "מבני הנכר" והם עומדים ומתוודים, וקוראים בתורת ה', ואז אחרי כל היום הזה, כורתים כל העם והמנהיגים אמנה (ברית) שחותמים עליה השרים, הלויים, והכוהנים, ובברית כתוב ללכת בתורת האלוקים אשר נתנה ביד משה, ולשמור את כל מצוות ה'. וכך בחג הסיגד המנהיגים וכוהני העדה האתיופית מעוררים ומחזקים את דברי התורה, מזכירים לעם לשמור את כל מצוות התורה ובתוכם גם את החגים והמועדים השונים של חגי ישראל. ובאמת ביום הזה יש ציונים ואזכורים של כל החגים מהתורה פסח ספירת העומר שבועות ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. יום כיפור קטן מעמד כריתת הברית בימי עזרא היה בעצם בכד' בתשרי, מיד עם סיום חג הסוכות, ואילו חג הסיגד מצויין בכ"ט בחשון, מדוע? כאן נמצאת עוד משמעות עמוקה לחג, יום הכיפורים הוא יום החזרה בתשובה, יום חרטה וכפרה שכל אחד מאיתנו מבקש סליחה מהחברים, השכנים, הורים וכל מי שאולי פגענו בו, וכן מתחרטים בפני הקב"ה על חטאים או עוונות שעשינו, כל אחד מאיתנו מבטיח לעצמו ולקב"ה שהוא מעכשיו משתנה ושהוא ישתפר ויהיה אדם אחר בשנה זו, והתחושה היא שאחרי יום כזה מלא הבטחות ומשאלות, שזהו! זו הולכת להיות שנה אחרת. אך מה קורה בפועל? ישנם כוחות נוספים הפועלים במציאות כנגד ההבטחות שהבטחנו, ולפעמים יש לנו עיסוקים רבים אשר משכיחים מאיתנו ביום יום את אותם הבטחות, ואז אנחנו מגיעים בסוף שנה עם הלשון בחוץ, מה קרה? איך יכול להיות שלא קיימתי את ההבטחות? לשם כך נועד יום הסיגד להזכיר לנו אחרי חמישים יום מיוה"פ את אשר הבטחנו, בדומה לספירת העומר שכל יום אני עולה בדרגה אחת במידות וכל יום אני משתפר כך מיוה"פ אני בודק כל יום מה קרה עם ההבטחות איך יישמתי אותם בתוכנית השנתית שלי איך הכנסתי אותם לחיי היום יום. כאשר סיום החשבון נפש הוא בחג הסיגד, בהתכנסות של כל אחד ואחד לתוך עצמו בימי הקור והחורף. יום הכיפורים הוא יום החרטה והתשובה הכללית של עמ"י ועיקרו של היום הוא עבודת הכוהן הגדול בבית המקדש, כמובן כל אחד מעמ"י צריך לעשות עבודה אישית אבל העיקר הוא עבודת הכלל, ואילו חג הסיגד סוגר מעגל עם העבודה האישית שכל אחד מאיתנו צריך לעשות בעבודת ה' ביום יום. כמו כן כידוע אנשי מעשה וחסידים ראשונים היו נוהגים בכל קהילות ישראל לצום ולהתענות בכל ערב ראש חודש כדי בעצם לעשות חשבון נפש אישי על החודש שהיה ובכך להתחיל את החודש הבא עם דף חדש, לכן חג הסיגד בעצם נקבע בכ"ט בחשון המציין חמישים יום מיוהכ"פ ומציין ערב ראש חודש שהוא יום כיפור קטן. שהקב"ה יזכנו לחזור בתשובה שלימה. הסיגד בארץ: הסיגד בארץ נערך בשני מוקדים עיקריים בכ"ט במרחשון ובמוקדים שונים בארץ אשר מציינים אותו בתאריכים שונים. המוקד הראשון הוא הכותל המערבי, והמוקד השני שאליו מגיעים רוב אנשי הקהילה הוא טיילת ארמון הנציב אשר משקיפה אל הר הבית. לצערי הרב בארץ היום לא נחגג כמו שהוא היה באתיופי וזאת מכמה סיבות: א. מגיעים הרבה מאוד צעירים לטיילת בלי להבין את משמעות היום, וכך אותם נערים אינם מרגישים חלק מאותו היום. התפילה בדרך כלל מאורגנת בשפת הגעז שפה שמית עתיקה שהרבה מהצעירים וחלק מהמבוגרים אינם מבינים אותה. ב. ביום קדוש זה מגיעים הרבה אנשי ציבור ופוליטיקאים ומשבשים את מהלך התפילה וסדר היו ע"י הנאומים הארוכים שלהם ומייגעים את הקהל הרב שהגיע על מנת להתפלל ולשמוע דברי תורה ולא דברי גיבובים שאינם מועילים לאף אחד. ג. הסיגד בארץ הפך להיות יום שבו מדברים על הקהילה האתיופית, על הקליטה ועל הבעיות שלה ושמו בצד את המשמעות של היום שהקהילה רוצה לבטא שהוא בעצם תפילה, תשובה, חשבון נפש וכריתת ברית עם הקב"ה.
