הבלש הבריטי שרלוק הולמס, יחד עם עוזרו המסור ד"ר ווטסון, הם צוות לעניין. כל תעלומה וכל מקרה בלתי מפוענח ברחבי אנגליה, מגיעים לפתחם והם מגישים את הפתרון על מגש של כסף לקוראים הסקרנים. הולמס, למעשה, הוא פותר התעלומות. לד"ר ווטסון מוקדש התפקיד של נושא-כלים, כפי שראוי באנגליה של המאה ה-19, שלכל אדם מכובד יהיה מי שיזדנב בעקבותיו וירשום את פניני החכמה שלו. ואכן, ווטסון הוא המתעד של ההשתלשלות בכל תעלומה, והמספר בגוף ראשון של כל הספרים. על שמו גם משפטו האלמותי של הולמס "אלמנטרי, ווטסון יקירי". ייחודיותו של הולמס היא בחוש התבוננות חודר, המאפשר לו להבחין בפרטים שאחרים היו מחמיצים. ייחודיותו של ארתור קונן דויל, הסופר המצליח, היא בכך שספרי בלש אלו אינם מכוונים את הקורא לפתרון התעלומה. בניגוד לספרות המתח המקובלת, בה הקורא מנסה לזהות את הרמזים לאורך הספר ולנחש בעצמו את הפתרון, בספרים אלו מרוכז כל המידע בידי הבלש בלי לתת לקוראים הזדמנות. רק בסיום הסיפור עם התברר הפתרון, מסביר הולמס לווטסון את כל השתלשלות החקירה, מציאת הרמזים וחקירת העדים. הבנתם נכון- הולמס הוא בלש מבריק, בעל חושים מחודדים וחשיבה אנליטית, שאוהב לעשות את הדברים לבד וכן, גם להתנשא על סביבותיו. ובכל זאת, דמותו היא אחת מחביבות הקהל כבר למעלה ממאה שנים. כאשר דויל מיצה את הכתיבה עליו, הוא גרם למותו בסיומו של אחד הסיפורים. אך לאחר מספר שנים נאלץ, בלחץ הקוראים, להחיות אותו מחדש בטענה שהסתתר בתום הקרב הקודם ולא מת כפי שחשב ווטסון. תושבי רייכנבך שבשווייץ, ששם לכאורה מת הבלש המפורסם, הציבו במקום פסל בדמותו והקימו מלון קטן הנושא את שמו, מתוך גאווה בכך שאירועים כה חשובים "התרחשו" בעיירה שלהם. מה הפלא, אם כן, שלמעלה מ80 שנה לאחר מותו של הסופר הידוע (על הבלש אין לדעת, יתכן ועוד יקום שוב לתחייה...) עדיין מוציאים את ספריו לאור, לטובת קוראיו המושבעים של הולמס. אז אם פעם אחרונה קראתם אותו בעותק בלוי מהספריה, הפעם הוא מוגה וכרוך בכריכה קשה, כיאה לפנקסו של ד"ר בריטי אמיתי.
