ראובן התחיל לעשן בגיל 16. הדבר העניק לו אז תחושת גבריות ובגרות, כשהוא עישן הוא הרגיש גבר.
חלפו שנים, הוא התבגר, התחתן, נהיה לבעל, לאב ולסבא. הוא כבר לא היה זקוק להוכחות מפוקפקות כמו עישון לגבריותו, אך זה כבר הפך להרגל. ראובן היה מודע לנזקי העישון ובמשך שנים רבות ניסה להיגמל. הוא השתמש בשיטות שונות ולפעמים הצליח לחיות בלי עישון כמה ימים, פעם אחת אפילו שבוע, אבל בסופו של דבר תמיד היה נשבר ואומר: "אני אף פעם לא אצליח. אני לא מסוגל ללא עישון".
הוא אף פעם לא הלך לקופת חולים: גם בגלל שהיה אדם מאד בריא מטבעו וגם בגלל שבתוך תוכו תמיד פחד לשמוע משהו מפחיד. כאילו שאם לא הולכים להיבדק – לא חולים.
בשלב מסויים הוא שם לב לכך שיש לו בעיית נשימה מסויימת, אבל הדחיק את העניין בתקווה שהדבר יסתדר מעצמו. ברם הבעיה מיאנה להפתר מעצמה , קשיי נשימה נהיו קשים יותר ויותר, ולבסוף הוא נכנע ללחצים של אישתו ולפחד מפני קשיי הנשימה ההולכים ומחמירים, והלך לקופת החולים. אישתו התלוותה אליו כדי להיות בטוחה שיגיע ליעד.
כאשר הרופא שמע שהפעם האחרונה בה ראובן ראה רופא היתה בעת גיוסו לצה"ל, הוא קצת החוויר, רשם הפניה לבדיקות דם ושלח אותו לבצע בדיקת א.ק.ג.
האחות בצעה בו בדיקת א.ק.ג. ובאותה הזדמנות חגיגית גם מדדה לו לחץ דם, וכעבור רבע שעה ראובן כבר חזר לרופא ולשמחתו הרבה שמע שליבו נשמע לגמרי תקין ולחץ הדם – הלוואי על כולם. הוא נשם לרווחה ואמר לאישתו:
- אמרתי לך, שאני בסדר גמור! את סתם עושה עניין מכל דבר.
- אבל אתה מתנשם! אתה בקושי עולה במדרגות!
- אז זה בגלל הגיל. כנראה אני בכול זאת קצת מזדקן. ואני בכלל לא כל-כך מתנשם. רק טיפה. ראית בעצמך שהלב שלי בסדר.
- טוב, תעשו מחר בבוקר בדיקות דם ותחזרו אלי, - סיכם הרופא.
- לא, - אמר ראובן, - אם הכול בסדר, אין מה לעשות בדיקות דם. – הוא תמיד פחד ממראה הדם וממש לא התלהב מהרעיון שיתחילו לדקור אותו במחטים. וכמובן, נשאר גם החשש שבסוף כל הדקירות הללו גם ימצאו אצלו משהו.
אבל אישתו לא הרפתה. אם כבר היא הצליחה להביא את ראובן לקופת החולים, צריך לעשות את הכול. מי יודע, אם יצא לה להצליח במשימה כזו פעם נוספת?
- תעשה לו צילום, אמרה לרופא.
- איזה צילום?
- ריאות. כמו שעשית לי בשנה שעברה כשהיה לי דלקת ראיות.
- גם לו היה דלקת ריאות?
- ברוך ה' לא.
- שפעת?
- ברוך ה', לא.
- הוא משתעל?
- למה שישתעל? – האישה קצת נעלבה. – בארבעים ושמונה השנים שאנחנו נשואים הוא לא השתעל אף פעם! – ובעלה הנהן בראשו בגאווה.
- הבנתי. אז למה את רוצה שנעשה לו צילום?
- הוא לא עשה אף פעם!
- באמת?
- כן.
- הוא מעשן?
- נורא! יותר מקופסה כל יום!
- קופסה וחצי, דייק הבעל.
- טוב, החליט הרופא, - נעשה לו צילום ריאות, נראה מה יש שם, למה הוא משתעל.
- לא צריך, אני לא משתעל, אמר ראובן.
- מה קרה לך? שאלה אישתו – אתה משלם לקופת חולים כל החיים, לפחות שיעשו לך צילום!
- טוב, נכנע ראובן.
ועשה צילום.
בצילום נראה גידול.
- לא הייתי צריך לעשות את הצילום הזה בכלל, אמר ראובן. תמיד היתה לו הרגשה שכל עוד הוא לא הולך לקופת חולים הוא ישאר בריא. אבל עכשיו כבר היה מאוחר, הגלגל כבר התחיל להסתובב ואי אפשר היה להשיב אותו.
ראובן אושפז במחלקה אונקולוגית. נמצא אצלו גידול מסוג קרצינומה באחת הסימפונות.
- למה זה קרה לי? שאל ראובן את הרופא שלו.
- זה בגלל העישון, - אמר הרופא – הרי אתה מעשן? – הוא דפדף בתיק של ראובן. – כן, אתה מעשן, וזאת הסיבה.
- אני אפסיק לעשן! – אמר ראובן.
- לא צריך, - אמר הרופא - עכשיו אתה כבר יכול להמשיך ולעשן. זה כבר לא משנה.
התברר, שאין שום אפשרות לנתח וגם מאוחר לנסות ולעשות משהו אחר.
- נשאר לך חודש לחיות, -הסביר הרופא, -נו, אולי חודש וחצי.
בבית החולים מצבו של ראובן התדרדר מהר מאד. הוא איבד חלק ניכר ממשקלו ולחייו נראו כשקים ריקים. עיניו הצוחקות הפכו להיות לעיניים עצובות-מפוחדות וקשיי הנשימה שלו נהיו קשים יותר מיום ליום.
הוא שוחרר הביתה למות עם המלצה להשתמש בבלון חמצן בעת הצורך.
- הוא לא יקבל שום כדור? שאלה אישתו.
- שום כדור כבר לא יעזור לו, גברת. בעלך ימות תוך חודש-חודש וחצי גג, הסביר הרופא.
- ואם הוא לא ימות?
- לא נראה לי שזה יכול לקרות, גברת. אני שנים במחלקה ויודע, מה אני אומר.
- ואם בכל זאת?
- טוב, אז תבואו למרפאת חוץ.
הוא חזר הביתה וביקש להיפרד מהמשפחה.
ילדיו ונכדיו התאספו בביתו אך לא קיבלו את גזר הדין. הם הביאו לו את החמצן, אך גם חיפשו רפואות למחלתו. מישהו הביא לו פטריה בעלת סגולות ריפוי מיוחדות מבולגריה. אחר, הביא לו נטורופת שהבטיח ניסים ונפלאות על ידי דיאטה מיוחדת. מישהו קיבל ברכת צדיק לרפואתו. מישהו הביא אותו אלי והכנתי לו טיפול הומאופתי וכן התחלתי לטפל בו במוקסות. הוא הפסיק לעשן.
אנחנו כבר לא יודעים, מה מכל זה עזר: פטריה? דיאטה? הומאופתיה? מוקסות? ברכה? אהבה ודאגה של המשפחה? האופטימיות שלהם? או אולי הכול ביחד? כך או אחרת, אבל ראובן התחיל להרגיש טוב יותר: הוא פחות הזדקק לחמצן, התאבון חזר אליו והוא בפירוש פחות התנשם. החיוך חזר אל פניו והוא תכנן טיולים עם הנכדים בתום עונת הגשמים.
ארבעה חודשים מאוחר יותר אמרה אשתו:
- אולי עכשיו, כשהוא מרגיש הרבה יותר טוב, ימצאו תרופה בשבילו? ולקחה תור למרפאת חוץ.
הם הגיעו במונית ונכנסו לחדרו של הרופא במצב של התרוממות רוח ומלאי תקווה.
- ראובן? התפלא הרופא.
- כן, ענה בחיוך.
- אני לא מאמין... הרופא דפדף בתיק הרפואי של ראובן. –אתה עוד חי?! אני לא מאמין.... היית צריך למות כבר מזמן...
פניו של ראובן החווירו ונהיו אפורים כמו כביש ישן. כתפיו התרוממו מעצמן. עיניו נכבו. נראה היה שכל האוויר יצא מחזהו.
מדהים היה לראות, איך אדם משתנה בן רגע מול העיניים.
מרגע זה הוא לא דיבר יותר. לא לקחת הומאופתיה. סירב למוקסיבציה. לא אכל מהפטריה. איבד את התאבון. הוא חזר הביתה למות.
שבועיים אחרי ביקורו במרפאה הוא נפטר.
חיים ומוות – ביד הלשון.
ד"ר יעל טוקצ'ינסקי, אבחון וטיפול בנטורופתיה, הומאופתיה, דיקור, פרחי באך, צמחי מרפא, טיפולים אנרגטים. מסייעת לטיפול בבעיות וסוגיות שונות הקשורות בפיריון הריון ולידה. http://www.yaelclinic.co.il
