בכל חודש נהנות מנויות פנימה מפינתו הייחודית של אלידע בר שאול על הנשים שעשו היסטוריה. בגליון כסלו בוחר בר שאול לספר על אישה מיוחדת במינה - החלל הראשון של מלחמות ישראל - נחמה זלוטבסקי הכהן הי"ד. השבוע ימלאו 64 שנים למותה. ראשונת חללי מלחמות ישראל רגבי האדמה, צמחיית הארץ ונופיה, המחוזות הקדומים והיישובים הפורחים היו משאת נפשם. תחת השם הלא רשמי "חוג המשוטטים של זאב וילנאי" נפגשה חבורת אוהבי ארץ ישראל לסיורים, ביקורים והרצאות. ובכל פעם מחדש התפעמו הבאים מסיפורי האבות האמהות ומורשת העם שנשזרו ביד אומן בחיבורים מרתקים ומופלאים בכל אתר ואתר. בימים של תקשורת אחרת היו ערוצי הטבע למסלולי הידברות של אדם עם רעו, ובד בבד עם הכרת המולדת נרקמו קשרי ידידות אמיצים בין החברים. כך החל סיפורם של נחמה ושמעון. נחמה, בתם היחידה של לאה וברוך דוד זלוטבסקי נולדה בתר"ס בוארשה, ובתרפ"ג עזבה המשפחה הקטנה את פולין ועלתה ארצה. את מגוריהם קבעו בשכונת 'זכרון משה' בירושלים. לאחר השלמת לימודיה התקבלה נחמה לעבודה כלבורנטית במכון הפתולוגי בבית החולים 'הדסה' שבהר הצופים. מתרפ"ז הייתה פעילה גם בשירות הרפואי של 'ההגנה' בירושלים. מסירותה לעבודתה ותרומתה למאמץ הלאומי לא נעלמו מעיני הנרייטה סאלד, "האימא" של 'עליית הנוער' ולאחר הפצרותיה נעתרה נחמה לשמש לה כעוזרת אישית. במשכורתה תמכה נחמה בכלכלת משפחתה, והצלחתה הייתה קרן האור של הוריה. את שעות הפנאי הספורות הקדישה נחמה לידיעת הארץ שלה, באמצעות מפגשי "חוג המשוטטים". שמעון, בן הזקונים של שפרה בתיה ומרדכי בן הלל הכהן, פעילי ציון ידועים וממייסדי תל אביב, היה בעל משק עצמאי מבנימינה. חכמת האיכר השורשי, רוחב לִבו וחוויות משפחתו הענפה מצאו חן ואוזן קשבת אצל נחמה, וידידותם הייתה לקשר חם. המלחמה העולמית קטעה הכֹל. בנות הברית לחמו באויב הנאצי ושמעון שהתנדב ושירת כקצין בצבא הבריטי, נתפס ביוון על ידי הגרמנים וישב בשבי כחמש שנים בין חיילים שאינם יהודים. נחמה חיכתה לו שישוב, גם השעון הביולוגי המתקתק לא הטרידהּ, ובתום המלחמה כשחזר שמעון אל עמו ואל מולדתו הועמדה חופתם בשלהי תש"ה. בני ארבעים וחמש היו בני הזוג ביום נישואיהם. לצד הכלה עמד רק אביה ברוך דוד, האם לאה חלתה ונפטרה כשנה וחצי קודם לכן ולא זכתה לראות את בִתה ביום המאושר בחייה. מצד החתן ניצבו אמו שפרה בתיה, אחיו שמואל ודוד (ששימש לימים כציר ישראל בבורמה וכחבר כנסת) ואחיותיו רוזה (אשת שלמה, בנו של "אחד העם"), דינה וחנה (רעיית ד"ר ארתור רופין מ"המשרד הארצישראלי") וצאצאיהם. במלאות ימי הכלולות חזר שמעון למשק העזוב בבנימינה ובכוחות מחודשים החל בשיקומו. נחמה המשיכה בינתים בעיסוקיה בירושלים. ממשכורתה התקיימו כעת אביה ובעלה. על אף המרחק וקשיי הפרנסה קיוו בני הזוג לעתיד מזהיר ורקמו חלומות על ימים בהם יתייצב המשק ובית מסודר יעמוד בו ואם רק ירצה האב יעבור להתגורר עמם, ויהיה כה נחמד בקן החמים והמלוכד. במשך שנתיים התנהלה נחמה בדרכים ובני משפחת הכהן ראוּה רק בסופי שבוע ובחופשות. במוצש"ק "וישלח", אור לי"ז בכסלו התש"ח, ה"כ"ט בנובמבר", נערכה ההצבעה באו"ם על תֹכנית חלוקת הארץ. נחמה הגיעה לסוף שבוע בבנימינה ובמוצאי השבת רקדה במעגלי החוגגים. הנה, הנה חזון מדינה יהודית בארץ ישראל מתגשם. כשחזרה הביתה עמדה לארוז את תיקה, נלחמת בעייפות שקפצה עליה. למרות הפיתוי להישאר עוד קצת במשק, לנוח ולחגוג ידעה היטב שזקוקים לה בעיר הקודש והתכוננה לנסיעה. למראה עיניו המפצירות של שמעון בעלה אמרה: "אני שייכת ל'הגנה' בעיר העתיקה, אפשר שתפרוצנה מהומות בירושלים, מוטב שאחזור לתפקידי". בשבע ורבע בבוקר יצאה באוטובוס "אגד" מחדרה לירושלים. הנסיעה בדרכי השרון צלחה כרגיל, אך בשמונה ועשרה בקירוב משחלף האוטובוס ליד הכפר פֵאג'ה שעל כביש פתח תקווה-לוד, זיהה הנהג טוביה הורביץ שני ערבים לבושים אירופאית שהגיחו מהפרדס ונעמדו בצד הכביש. כשהגיע סמוך אליהם, שלפו רובים וירו לעברו אש יעילה, גם מצדו השני של הכביש נורתה אש אוטומטית ורימון-יד נזרק והתפוצץ בין דפנות האוטובוס. השמשה הקדמית נופצה ורסיסי זכוכיות וירי התפזרו בתוכו. טוביה, בן ואח לאנשי 'השומר', לא התבלבל, ותוך שפקד על הנוסעים להתכופף ולשכב במעברים שבין הכיסאות נותר הוא עצמו במושבו, בגו זקוף ומבטו צמוד לכביש, האיץ את המהירות והגיע תוך זמן קצר לשדה התעופה בלוד. שם החלו לטפל בנפגעים. את האש העיקרית חטפו יושבי חציו הקדמי של האוטובוס. שני פצועים קשה ושלושה פצועים קל הובלו לאמבולנסים. הנוסע מרדכי אולמרט אובחן בתחילה כפצוע אך בדיקה נוספת העלתה כי דמה של היושבת במקביל לו ניתז עליו. כדור פגע במצחה של נחמה והיא נהרגה במקום. "בכניסה לשדה התעופה בלוד השער היה סגור. מבטם של השוטרים הערבים היה אטום. ירדנו. סמל בריטי יצא אלינו. אמרתי לו: "הותקפנו, יש פצועים ואולי גם הרוגים". הוא עמד על דעתו בתוקף: "תסעו לרמלה או בחזרה לתל אביב". פתאום הבזיקה במוחי תמונה שראיתי לפני הנסיעה. תושב בנימינה, שמעון הכהן, אשר שירת במלחמת העולם בצבא הבריטי בדרגת סגן, נפרד מהאישה שנפלה לרגלי. אמרתי לסמל ש"בין הנפגעות אשתו של קצין בריטי". הוא פתח את השער ואנחנו נכנסנו פנימה" ('דרכי בדרך הרבים', מרדכי אולמרט, תל אביב תשמ"א). בנוסף לנוסעת אחרת שמתה מפצעיה נמנו שני הרוגים. דקות ספורות לאחר מכן התברר כי אוטובוס "אגד" שני שיצא בשבע וחצי מנתניה לירושלים הותקף באותו מקום ונאלץ לעצור ובו מספר נפגעים רב יותר. לרשימת החללים נוספו עוד חמישה. בג' באייר התשל"א יצא כתב גלי-צה"ל איתן אלמוג לשחזר את הנסיעה של האוטובוס מנתניה, בהשתתפות נהג האוטובוס אריה הלר וכמה מהנוסעים שנותרו בחיים. נסיעת השחזור שודרה בתֹכנית שנקראה "האוטובוס שפתח את המלחמה", ובין שאר גילויים נפתרו שתי חידות שנותרו מתש"ח: א. מיקומה המדויק של ההתקפה הרצחנית: ליד תחנת הדלק הקיימת כיום בכניסה למושב נחלים. ב. האוטובוס שהותקף ראשון הוא זה שיצא מחדרה. בעיתונות מיום האירוע ובכתבים שבעקבותיה ציינו בטעות שהיה זה אוטובוס 2094 שיצא מנתניה, זה שנאלץ לעצור במקום. דבר שעורר תמיהה: האיך לא הבחין בו האוטובוס החדרתי?! אולם במציאות: האוטובוס מנתניה עצר בצומת בית ליד והעלה נוסעים, שם הדביק אותו האוטובוס מחדרה ונסע אחריו. ליד רעננה עקף החדרתי, ובאזור הוד השרון (רמתיים) התחלפו במקומות. בקרבת פתח תקווה נטל החדרתי שוב את ההובלה ופתח פער של מספר קילומטרים. משהותקף - האיץ ונס משם, ובהגיע הנתנייתי הותקף ונסיעתו תמה נחמה, שהייתה היחידה משבעת ההרוגים שהשתייכה לכוחות הביטחון, הוגדרה כחלל הראשון של מלחמת העצמאות. האמבולנסים העבירו את הפצועים קשה ואת הקורבנות ל'הדסה' בתל אביב. הפצועים קל ויתר הנוסעים חזרו לחדרה ולנתניה. רק אז נודע לשמעון על נפילת אשתו. סבור היה שהגיעה בזמן למשמרתה בירושלים. בהתייעצות עם אביה הוחלט להעבירה לקבורה ליד אמה בהר הזיתים בירושלים. ביום שני י"ח בכסלו בצהריים נערכה הלווייתה. עמיתיה לעבודה ולהגנה ומכרי המשפחה שליוו אותה נתקלו במעלה הר הזיתים במחסום אבנים ונרגמו במטחי אבנים מכל עבר בתוספת צעקות ואיומים לעשות בהם שפטים. משמר שוטרים הוזעק ואִפשר את הבאתה למנוחות. בחלוף הזמן נשא האלמן שמעון הכהן את הגברת סוזאן פוגל לאישה וזכה לחבוק עמה שתי בנות. בפטירתו נטמן בבנימינה. אביה של נחמה, ברוך דוד זלוטבסקי, נפטר בתשכ"ט, זקן וגלמוד, ונקבר על ידי יהודים טובים בהר המנוחות, הרחק מאשתו ובִתו. על קברה של נחמה זלוטבסקי, נַטְקָה בפי מכריה, ניצבת כיום מצבה צבאית ומצוינים דרגה: טוראי, ומספר אישי: 174068. זוהי המצבה היחידה מסוגה בכל החלקה הגדולה של "הפרושים" בהר הזיתים. והבדידות גדולה... אין איש הפוקד את קברה ואומר קדיש לעילוי נשמתה. גם מהרשימות של צה"ל היא נעלמה, ושליחי צבא העם המניחים דגל בסרט שחור, נר נשמה ופרח בערב יום הזיכרון על קברי הנופלים, מדלגים על קברה. לתשומת לבן של האומה ובנותיה. לרכישת מנוי לפנימה לחצו כאן
