קרן לה"ב, הפועלת לחיזוק היהדות בצה"ל, מגבה את החיילים הדתיים על רקע פרשת "שירת נשים" בצה"ל והלחץ התקשורתי על צה"ל לנקוט בעונשים נגד חיילים המבקשים שלא להשתתף באירועים אלה. בגילוי דעת שפרסם סגן אלוף במיל' הרב אבשלום קציר נכתב: אנו רבנים צבאיים במילואים, לאורך זמן שירותינו בצה"ל, ביקשנו למצוא את המאחד בין חלקי החיילים המשרתים והכל ברוח טובה, וגישה חברית אוהבת. אין כל שינוי בגישה זו שהיא מורשתו של מורינו ורבינו הרב הראשי לצה"ל הראשון הגר"ש גורן זצ"ל. שני דברים השתנו מהעבר: א. ריבוי גדול של בני ישיבות וחיילים הנקראים חרדים, המתגייסים לצה"ל. ב. מן המפורסמות, שהמתירנות ברחוב שאינו דתי היא רבה יותר מבעבר ולכן, כמשקל נגד, מתחנכים תלמידי הישיבות ליתר הקפדה במצוות על מנת להקל בהתמודדות עם הרוח המתירנית שברחוב הכללי. לגופו של ענין, מערכות הצבא לא נדרשו לבטל אירוע כלשהו כתוצאה מדרישה הלכתית של החייל הדתי. מה שנתבקש הצבא לעשות הוא: להתחשב ולשחרר את החייל הדתי מהשתתפות באירוע שאינו מבצעי, אשר אינו מתאים לרוח ולאורח החיים שהוא רגיל אליו ולאורו התחנך. יש לציין כי גם בעבר ,בהיותינו בשירות, היו מקרים רבים שבהם היתה התחשבות בחיילים שמניעיהם היתה דת והלכה,והמפקדים התנהלו בתבונה וברגישות ע"מ לשמור על אחידות ושלמות,ואנו שואלים "מה נשתנה"? האם באירוע בבה"ד 1 אשר לא היה אירוע מבצעי, נתבקשו המארגנים לבטל את שירת הנשים או שבסך הכל ביקשו מהם לשחרר את מי שמקבל את ההלכה כי "קול באשה ערווה"? זאת לאור הסכם ה"שילוב הראוי" שצה"ל כה התהדר בקבלתו ובהסכם עם איגוד ישיבות ההסדר. אמנם קיימות דעות מקילות בענין הזה כבעניינים אחרים, אך מה לנו להלין על אלו המבקשים לקיים את ההלכה כפי שקבלו על עצמם.במקום לכבד אותם ולהעריך את דבקותם באורח החיים עליהם חונכו מתנכלים להם ודוחקים רגליהם. מדוע לא לכבד חיילים אלו שמפקדיהם מעידים עליהם כי חיילים טובים ומסורים הם. לאן נעלמה כאן הדמוקרטיה? אם רוצים למרות הכל, לקיים אירוע בהשתתפות כל החיילים, יואילו בטובם המארגנים להתחשב בנ"ל ומראש לא להעמיד בפניהם עובדות שיקשו עליהם. אנו תומכים וקוראים לכל אלו אשר בני הישיבות ודומיהם יקרים להם לעמוד לימינם של כל חייל אשר יפעל בהתאם להלכה כפי שקיבל מרבותיו ודוחים בכל תוקף הטלת אשמה על חיילים אלו שכאמור, מבקשים לשמור על ההלכה. אנו מבקשים משלטונות הצבא לפעול בצורה כזו שלא תגרום לפירוד ,אלא לאחווה ורעות, לשון המכתב.
