צהרי יום ראשון שגרתי בנווה-דקלים. זאב, אורחי מחו"ל ואני, יוצאים מהרכב ליד משפחת לילנטל. לפתע פיצוץ עז, ואני מוצא את עצמי עף ונעמד על המדרכה כשכל גופי מתמלא בדם חם ודביק. זאב ידידי, ישב על המדרכה ושתי רגליו היו טבולות בשלולית דם שגדלה מרגע לרגע. כתושב ותיק באזורינו הבנתי מיד ש"זכינו" לקבל כמות לא קטנה של ברזל מזוהם ששלחו אויבינו יש"ו.. התאמצתי לסגור את החור שבראשי וניסיתי לחייג למועצה. מיד הגיעו השכנים ושירותי ההצלה הצדיקים שפינו אותנו תחת אש. "אל תברח לנו", שאג לעברי החובש אנחנו צריכים אותך! תשאר אתנו... לאט לאט הרגשתי שראשי סחרחר והכרתי מתערפלת...הפנסים בתקרת האמבולנס החלו להסתובב... ואני מרגיש שאני מתנתק...מתחיל לרחף למעלה...שוק כתוצאה מאובדן דם. פניתי ישירות לאבינו שבשמים ופשוט ביקשתי ממנו: אנא! השאר אותי בעולם הזה. יש לי עוד הרבה משימות לבצע כאן. אמרתי גם פרק תהילים שעדין נשאר במוחי הכואב. לפתע הפסיקו הפנסים להסתובב, חזרתי להכרה מלאה, נחתתי. בנוסף לראש, הרגשתי כאב חזק בגב התחתון, האלונקה הורטבה מדם. "בסדר, חסמנו לך את הפצע במותן" אמר לי החובש. "לא", עניתי. "בגב, באמצע, יש לי עוד חור מדמם", ואכן החובשים סובבו אותי על צידי וחבשו גם את החור באמצע הגב, בדרך לבית הרפואה, עברנו שני אמבולנסים ומסוק..., כנראה כדי לזכות יהודים רבים בהצלתנו. באמצע הטיסה קראתי לקצין שפיקד על המסוק ואמרתי לו: "כעת, יצאת ידי חובת פינוי מ"גוש-קטיף" זה הפינוי האחרון שלך מהגוש... בבית הרפואה צולמתי צילומים רבים. בין כל הרסיסים, נצפו שני רסיסים בגב. אחד גדול, כ-2 ס"מ מעמוד השדרה והשני במותן. רסיס זה שבסמוך לעמוד השדרה ,לחץ על הגב התחתון ומנע ממני תנועת ישיבה או הליכה. באותו ערב, נערכה התוועדות חגיגית באולם השמחות, לרגל יא' תמוז. בגלל הפציעה, נהרו תושבים רבים כדי להתפלל לרפואתנו ולשמוח. שהרי השמחה מבטלת את כל הדינים. ואכן, היתה התוועדות נפלאה, מיוחדת ושמחה. כל העולם התפלל להחלמתנו. בברזיל, אמריקה, אנטוורפן, תלמודי תורה, גני ילדים, וישיבות הפסיקו את הלימודים והחלו באמירת תהלים. אפילו בתור לרופא השיניים ב"קרית ארבע", אמרו תהלים להחלמתנו. והנה פלא! למחרת ההתוועדות בבוקר, בעת החלפת התחבושות, נחבש רק הפצע במותן ואילו הפצע בגב נעלם! מששתי את הגב והגב חלק כבעבר! אין סימן לחור הגדול והמכוער שנוצר מהרסיס. קראתי לבני משפחתי ואף הם נדהמו! הרופאים הגיעו, חיפשו את החור ובכל מקום ואין! פשוט נעלם! איך זה יתכן? הרי הרסיס מופיע בצילום? היה פצע שדימם? היתה הגבלה על תנועתי? ואכן, מאותו רגע, שוב יכולתי לשבת, לרדת מהמיטה, ללכת. ברוך ה'!!! במכתב השחרור, לאחר יומים בלבד, כתבו : רסיס אחד בגב... למרות שרואים בצילום שנים... כן מורי ורבותי! זהו כוחן של תפילות. ואם רסיס מתכת ופצע מכוער יכולים להעלם לפתע, גם גזרות רעות יכולות להעלם כהרף עין. עד היום הוכח, שכל מי ששם ביטחונו בבשר ודם התאכזב. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ימי הגאולה המיוחדים שבהם אנו נמצאים כעת, הם בדיוק כימי צאתנו מארץ מצרים. כמו לידה – כואב, אך צריך סבלנות... כל ציר מקרב את הלידה! הדרך הארוכה כבר מאחורינו! גם אז היו המצרים מאחורינו, המדבר לצידנו והים לפנינו. היום יש לנו את הצרות שלנו... והתשובה: "דבר אל בני ישראל ויסעו!" קדימה! להמשיך!!! נמשיך למלא את מצוות בוראנו: לשתול, לבנות, לחנך לחייך ולהתפתח. וכמו שהרבי אומר: "חשוב טוב יהיה טוב!" מי שמחזיק למעלה, לא נופל למטה! וכשהמים יגיעו לאף, יבקע הים ונזכה לגאולה השלימה בקרוב ממש. נתחזק באהבת ישראל, נשען על אבינו שבשמים. בדוק ומנוסה! מי שלא מאמין, מוזמן לבוא לראות! ושוב, תודה רבה על כל התפילות והעזרה. "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"! בכבוד רב, יגאל קירשנזפט. נווה דקלים. לשליחת סיפור אישי : efraim@a7.org
