שיח רדוד, הוא אחד המאפיינים הבולטים של עיסוק תקשורתי בכלל והעיסוק התקשורתי בהדרת נשים בפרט. כמו שהדיון התקשורתי שתפס את כותרות העיתונים, תכניות הרדיו ומסכי הטלוויזיה בנושא התקיפה באירן, היה מגוחך מעצם טיבו, כך גם העיסוק שהפך לאופנתי כל כך בסוגיית "הדרת נשים". החיבור שעושה התקשורת בין הקצאת שעת התעמלות נפרדת בחדר כושר בטכניון לאיסור שהטילה חברה קדישא באחת מערי המרכז על הספד מפי אישה בהלוויה, הוא כל כך מופרך, שנדמה שאפילו אין צורך להסביר מדוע. אספר לכם מעשה בסבתי, אישה כבת 80 תושבת העיר בני ברק מזה למעלה מ-40 שנה, אשר ביקשה במוצאי שבת אחת לפני שנים ספורות לחזור לביתה במוצאי השבת בקו 402. סבתי משתייכת אמנם לציבור הציוני-דתי, אולם שנים רבות כל כך של מגורים בסביבה חרדית הביאו אותה לאמץ כמה ממנהגי הסביבה, בין השאר בתחום הלבוש, וכיום היא מתלבשת כמו נשים חרדיות בנות גילה, פאה מהז'אנר הישן ובגדים צנועים המקובלים במצבה. פרט נוסף שחשוב שתדעו, הוא שבעקבות בעיות רפואיות בעבר סבתי מתקשה במידת מה בהליכתה, במיוחד במדרגות ובמעברים צרים, והיא נעזרת במקל הליכה בכל הליכה מחוץ לביתה. כאמור, באותו מוצאי שבת בו שבה מביקור אצל בנה ונכדיה, עלתה סבתי לקו 402 המגיע סמוך לביתה, בניגוד לקו המקביל שאיננו קו "חרדי", קו 400, אשר תחנתו הקרובה ביותר לביתה של סבתי נמצאת מרחק עשר דקות הליכה לאדם בריא, מרחק שאיננו כלל מרחק הליכה עבור סבתי. הסבתא עלתה לאוטובוס, לא בקלות, ומיהרה להתיישב במושב הראשון המיועד דרך כלל לנכים, מאחר שההליכה במעבר האוטובוס קשה לה מאוד. אז החלה המהומה, כאשר כמה נוסעים העירו לה ש"כאן זה מהדרין, נשים אחורה". לראשון ולשני ניסתה סבתי לענות בעדינות שהיא נכה, ועל כן יושבת מלפנים, אולם בעיני חלק מהנוסעים לא היה זה "תירוץ" טוב מספיק. בחור צעיר, בגיל של נכדיה של סבתי, החל לצעוק עליה בקול רם, ומשלא נשמעה לו אף שלח את ידו והעיף את פאתה מראשה ארצה. עד לשלב זה איש מהסובבים לא התערב ולא ניסה לסייע לסבתי, ועל כן היא הרימה את מקלה וניסתה לאיים על הצעיר. בשלב זה כנראה הבינו הצעיר וחבריו שעמדו ליד כי הגזימו, והניחו את סבתי לנפשה, ומכאן ואילך עד לביתה בבני ברק עברה עליה הנסיעה בשקט יחסי. אולם, כפי שאתם בטח מבינים, סבתי לא שבה להשתמש בקו אוטובוס זה מחשש שתעבור פעם נוספת חוויה לא סימפטית מסוג זה. אם נדמה לכם בעקבות הסיפור שאני חושב שקווי המהדרין הם רעיון רע בבסיסו, אזי התשובה היא דווקא שלילית. עצם הרעיון לפיו יתחלקו הנוסעים באופן וולונטרי לגברים ונשים על פי חלקיו של האוטובוס איננו נורא בעיני. מי שגדל על תרבות של "שמירת עיניים" ושמירת צניעות ברצינות, אך לגיטימי שיחפוץ להדר במצווה זו, ולא להסתפק בהפרדה בספסלים. הבעיה מתחילה בדיוק במקום שבו נשכחת העובדה שמדובר בהידור ורק בהידור, לא בעיקר הדין ולא במשהו שהוא חובת הכלל. כשאותו הידור הופך בתהליך קצרצר לעיקר הדין, עיקר גדול כל כך המצדיק פגיעה מילולית וכמעט פיזית באישה בעשור השמיני לחייה, ההידור הופך לאיסור של ממש. לצערי, נסיונן של נשים רבות מלמד כי סבתי אינה מקרה בודד, ולכן היחס החיובי הבסיסי לסידור הזה של קווי המהדרין כעניין וולונטרי, על בסיס רצון משותף, לא יכול להיות מתורגם לתמיכה בתופעה. חג החנוכה, בעיצומו אנו מצויים, מעניק לנו נקודת מבט מעניינת על מושג ה"מהדרין". אותם ה"מהדרין" של חנוכה, ואף ה"מהדרין מן המהדרין", עוסקים בהוספת אור, הוספת מצווה והוספת קדושה. הידור שכזה, שהוא תוספת ללא כל חיסרון, הוא זה הגורם לנו לתחושת שמחה גדולה שכזו בעת הדלקת נרות החנוכה. רק החזרה של קווי המהדרין למקומם כהידור מצווה, דבר שעושים מתוך שמחה ולא כופים על האחר, יוכל לשנות את דעתי ודעתם של רבים מחברי על התופעה. עד ליום הזה, שמסופקני אם יגיע, ניאלץ לעמוד בצד המתנגד והמוחה, גם אם לא נצטרף באופן אישי למאבק הפעיל נגד התופעה.
