בכ"ג בחשוון תשס"ח אובחנה בתנו עטרת כנושאת את "החיידק הטורף". שבועיים לאחר מכן היא שוחררה הביתה, לאחר שהוגדרה כ"נס רפואי". עברו עלינו ימים מאד קשים, ארוכים ומטלטלים רגשית באותה תקופה. בתנו עטרת נולדה לפני 8 שנים בט' בתשרי, ערב יום הכיפורים, לכן קיבלה שם כ"כ גדול וחזק, שם שמכתיר את הקדוש ברוך הוא, "עטרת". מיום הולדתה הייתה עטרת ילדה בריאה לחלוטין. יום אחד היה לה חום והקאות שאובחנו כווירוס. בבוקר יום שני שלאחר מכן נראה היה לי שמצבה הוחמר. מדידת חום הראתה שיש לה 40.2 מעלות חום. לאחר התייעצות נסענו איתה ל"ט.ר.ם", שם נבדקה בבדיקות שגרתיות. הייתה לי הרגשה לא טובה ובקשתי מהרופא, שיבדוק קשיות עורף, כדי לשלול דלקת קרום המוח. הוא סירב. חזרתי על בקשתי והוא סירב בשנית ושלח אותנו הביתה. בבית, עטרת הרגישה מאד לא טוב והלכה לישון. בערב הופיעו על פניה שטפי דם שלא הכרנו. מתוך בורות חשבנו שזה בגלל חום גבוה, נתנו לה אקמול והשכבנו אותה לישון. בבוקר היה כבר כל גופה מכוסה שטפי דם. לאחר התייעצות טלפונית עם רופא הילדים, ד"ר מתי ארליכמן, נסענו למיון ילדים בשערי צדק. לפני שנכנסנו חשבנו שנחכה עוד כמה שעות עד שנטופל. נכנסתי עם עטרת למיון ילדים. אחות בשם תקווה שראתה אותנו, קלטה מיד את מצבה של עטרת, לקחה אותה ורצה איתה לחדר טיפולים עוד לפני שנרשמנו בקבלה. תוך שניות היה החדר מלא מפה לפה ברופאים ואחיות. כולם לבשו על פניהם מסיכות בד וכפפות על ידיהם. התחילו לחבר את עטרת לאין ספור מכשירים ועירויים. אחד הרופאים אמר לנו שהמצב אינו טוב ושאין לעטרת הרבה סיכויים לחיות יותר מ24 שעות כיון שפגע בה חיידק טורף האלים ביותר שיש (מנינגוגוקוס). הוא הוסיף שהסיכוי להחלמה במצב הנוכחי שואף לאפס. (כיום אנחנו כבר יודעים שחיידק המנינגוקוק תוקף 3 מתוך 100,000 אנשים בממוצע. הוא פוגע באיברים כמו לב וראות אוזניים מפרקים מעי כליות, לאחר מכן גורם לדלקת קרום המוח וקריסת מערכות מהירה ביותר. לקינוח הוא יוצא בצורת שטפי דם, כך שלאחר שהכתמים יצאו זה לרוב עניין של כמה שעות עד שהחולה הולך לעולמו ל"ע.) קשה לתאר את תחושותינו אז. לא העלנו על דעתנו שבתנו האהובה נמצאת במצב כ"כ קשה. הוציאו אותנו מהמיון, ישבנו בחוץ ובכינו כפי שלא בכינו מעולם. ואז קרה לי משהו שאני מתקשה מאד להסביר. פתאום הרגשתי תחושה מאד חזקה של אמונה פשוטה ותמימה ואמרתי "לרופא יש את הידע הרפואי והוא חייב למסור לנו אותו. לנו יש את ריבונו של עולם, שהוא קובע מי יחיה ומי ימות, והקדוש ברוך הוא, שהוא זה שנתן את המחלה הוא היחיד שיכול להסיר אותה. אני בטוחה, הוספתי, ב100 אחוזים ולא רק ב99.9 שעטרת תבריא ותחזור להיות אותה ילדה מקסימה כפי שהייתה. מאותו רגע הרגשנו תחושה גדולה של כוח ועוצמה ולא הפסקנו לרגע להתפלל ולקרוא תהילים. כמו כן העברנו הודעות לאנשים שונים בבקשה שיתפללו עליה". עטרת טופלה בידי צוות רופאים מקצועי מיומן ומסור ביותר שעשו עבודה נאמנה. היא אושפזה במחלקת טיפול נמרץ ילדים, מורדמת ומונשמת, מחוברת לאין ספור מכשירים כשרופא ואחות צמודים אליה 24 שעות ביממה, בודקים אותה כמעט ללא הפסקה. אחרי למעלה מ 24 שעות מאז אישפוזה, בא רופא עיניים והרחיב לעטרת את אישוני עיינה ע"מ לבדוק את המוח בדרך זו. מה שהוא ראה לא מצא חן בעיניו. הרופאה המטפלת שלנו, מנהלת מחלקת טיפול נמרץ ילדים, דר' שרית שחרור-קרני, היתה כבר לבושה בבגדיה, כשהיא מתכוונת לצאת. מה שהוא אמר לה גרם לה לחזור וללבוש מחדש את מדי ביה"ח, לקרוא למספר רופאים נוספים ולהוריד את מיטתה של עטרת לחדר שבו מתבצעות בדיקות C.T. הרופאים יצאו מחדר הבדיקה בפנים מאד חמורות ודיווחו לנו על שטפי דם ובצקות שנמצאות עכשיו במוחה של עטרת. בצקות ושטפי דם לא עוברים מעצמם ולרפואה אין פתרון. הממצאים האלו היו לפי דברי הרופאים סימן מאד לא טוב לגבי סיכוייה להישאר בחיים וגם אם היא כן תחיה, לדבריהם, צפויה לה כנראה פגיעה מוחית. באותם רגעים נכחו איתנו בחדר כמה חברים. לכולם היו דמעות בעיניים. אחת מחברותיי שנכחה שם סיפרה לי כמה שבועות לאחר ששבנו הביתה שכשראיתי אותם בוכים, עמדתי מול כולם ואמרתי: תפסיקו לבכות, תתפללו!! תגובה כזו מאד לא אופיינית לי, כמו הרבה תגובות לא אופייניות שהיו לי במהלך כל המחלה. תוצאות בדיקת ה-CT הקשות הראו לנו באופן חד משמעי עד כמה החיידק הטורף פגע בה קשות ועד כמה חייה תלויים מנגד ממש כחוט השערה. כשהגיעו התוצאות השעה היתה מאד מאוחרת בלילה. למרות השעה החלטנו לנסות ולהגיע לרב מרדכי אליהו זצוק"ל ע"מ שיברך אותה וידריך אותנו כיצד להמשיך לפעול. קשר טלפוני לא הצלחנו ליצור ופנינו לגיסי שהיה מאד מקורב לרב זצוק"ל וביקשנו שישיג קשר עם הרב עבורנו. בגלל השעה המאוחרת יצר גיסי את הקשר דרך בן הרב, שלמה. ביקשנו לשאול את הרב האם יש צורך להחליף את שמה. תשובתו היתה חד משמעית :לא. שמה הוא שם חזק. הרב הורה לנו לערוך לה ליד מיטתה פדיון נפש ופדיון כפרות. בעלי קיבל מהרב הסבר מפורט איך לערוך את הטקס, ועשה בדיוק כפי שהורה הרב. באותו ערב אלדד בעלי נשאר לישון איתה ואני נסעתי הביתה. בבוקר כשנכנסתי למטבח ראיתי על המקרר פתק ששמתי עליו כמעט שנתיים קודם. בפתק היה מספר טלפון של רב. את הפתק נתנה לי שנתיים קודם חברה, לאחר שסיפרה לי על חברה שלה שהיתה עקרה 10 שנים, הלכה לקבר הרשב"י להתפלל. כשיצאה משם פגש אותה רב צעיר ששמו הרב אליהו בן-טובים ושאל אותה: באת להתפלל על פרי בטן? כן, היא ענתה. הרב ברך אותה ואמר לה: תוך 9 חודשים תזמיני אותי לברית. אתמול, כך סיפרה השכנה, היתה אותה הברית. הסיפור מאד הרשים אותי ובקשתי שתשיג לי את מספר הטלפון של הרב אליהו בן-טובים. "שיהיה בבית", כך אמרתי לה. שנתיים היה אותו הפתק על המקרר ובאותו בוקר הבנתי למה. התקשרתי לרב. על הפתק היה כתוב "לנסות עד שתופסים. קשה לתפוס". בצלצול הראשון הרב ענה לי. סיפרתי לו שלבתי יש חיידק טורף, שהרופאים לא נתנו לה אפילו 24 שעות כשהגיעה לבית החולים ושמוחה מלא בבצקות ושטפי דם. הרב כתב כל מה שסיפרתי לו והקריא לי את אשר כתב. הופתעתי מאד שכשהוא הקריא פרטים עליה, שלא מסרתי לו, כמו העובדה שהיא בת 4. הרב אמר לי : "תראי, אין מקרה. בדיוק היום אנחנו עושים סיום למשנה הברורה בקבר הארי בצפת. נבקש שם רחמים עליה" . כשהרב בן-טובים אמר את המילים האלה עברה צמרמורת בכל גופי. מולי, בארון הספרים היתה בין השאר כמובן המשנה ברורה אבל על הקיר שליד אותו ארון ספרים תלוי מכתב שכתב החפץ חיים זצ"ל לאחות סבתי עם איחוליי ברכות לרגל אירוסיה. "הרב", אמרתי לו, "לחפץ חיים, הייתה אחות בשם חנה שהייתה אשתו של ר' אריה זליג לייב גלברט. אני דור חמישי מאותה אחות. הרב, בבקשה, כשאתם עושים את הסיום, תפנה לחפץ חיים ותבקש ממנו שיגש לפני כסא הכבוד ויבקש רחמים על בתי. תגיד לו שהילדה הזו, עטרת בת אביגל, היא נינה של מרים גלברט, בבקשה שיתפלל עליה !!!" הרב שהזדעזע גם הוא הבטיח לי שכך ייעשה. למחרת, הגיע רופא העיניים ע"מ לערוך שנית את הבדיקה. מה שהוא ראה הקפיץ אותו והוא הלך לדווח לדר' שחרור-קרני. הם הורידו שנית את מיטתה לחדר ה-C.T. אני חיכיתי בחוץ והיה נדמה לי כאלו עברו שעתיים לפחות מאז שנכנסו לבדיקה ועד שיצאו. כשהרופאים יצאו מהחדר הזה, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי חיוך על פניהם. "אין לנו הסבר רפואי למה שקרה, אבל כל הבצקות ושטפי הדם נעלמו". "אין הסבר רפואי" היה משפט ששמענו הרבה באותם ימים . בתחילת השבוע החליטו להתחיל ולהוריד את המינונים של ההרדמה ולנסות להעירה. תוך כ24 שעות היא התעוררה. היא היתה חלשה מאד אבל בגלל צורך במיטות בטיפול נמרץ היא הורדה למחלקת ילדים ואז עברו עליה 48 שעות קשות ביותר : גופה היה רפוי לגמרי, ללא כל שריר שעובד. בנוסף על כך היא הקיאה ושלשלה ללא הפסקה כמעט, היא כמעט ולא הסכימה לשום קירבה לאף אחד, לא היתה לה שום תקשורת איתנו, לא מילולית ולא גופנית. היו לה תגובות מאד מוזרות. היא לא הפסיקה לנהום ולהוציא קולות מוזרים, ללא כל מילה ברורה במשך יותר מ 48 שעות. באותן שעות היו לה רק שני קטעי שינה קצרים של כ 45 דקות בלבד. אז באו אלינו הרופאים ואמרו, "יש לה כנראה נזק מוחי". אני לא הייתי מוכנה לקבל את הפרשנות הזו וחזרתי ואמרתי, למרות שזה היה נראה אז פשוט מגוחך שה' יעזור והיא תחזור לעצמה. שהיא תהיה בסדר, שהנס רק התחיל והוא עוד ימשיך. באותם 24 שעות היו שני סימנים שנתנו לי תקווה. הראשון היה כשהגיעה הגננת שלה לביקור ולמרות הנהימות העזות שלה היא החזיקה אותה על הידיים והתחילה לשיר לה שיר שהם למדו בגן. כשעטרת שמעה את השיר היא הפסיקה את הקולות והקשיבה. אני ראיתי בזה סימן מעודד. היא מזהה. מקרה שני שקרה היה בבוקר, כשעטרת שוכבת במיטה ונוהמת בקולי קולות, לא נותנת לאף אחד להתקרב אליה, נכנס דר' ארליכמן, שהיה אז רופא המשפחה שלנו, כשהוא ראה אותה כך הוא נזף בה "עטרת! מה את עושה!" היא השתתקה לרגע, הסתכלה עליו ופשוט פרצה בצחוק. "היא מזהה אותו והיא תהיה בסדר", כך אמרתי. אבל המציאות היתה קשה מאד באותם הימים והרופאים לא הותירו לנו תקווה בנוגע לסיכויים לאי פגיעה מוחית . יש כנראה פגיעה, כך אמרו לנו. לאחר שלא ישנתי יותר מ 48 שעות רצוף חזרתי הביתה, ישר אל משפחת עוז היקרה כ"כ, שכל ילדיי, גרו אצלם באותה תקופה וסיפרתי על מצבה. באותם רגעים הרשתי לעצמי לבכות. למרות שהיתה אמונה גדולה הכאב על הסבל של הבת היה קשה מנשוא. נעמי, תוך כ 5 דקות עשתה כמה טלפונים ואספה 12 נשים. ישבנו יחד וקראנו את התהילים המחולק. לאחר מכן עשינו "סעודת אמנים": ברכנו על מזונות, גפן, עץ, אדמה ושהכול (מגע א"ש) כשכל אחת מברכת לחוד וכולן עונות "אמן". לאחר מכן קראתי את "נשמת כל חי". קיבלתי על עצמי לקרוא שוב את נשמת בפני 10 נשים כשהכל יהיה בסדר. אני חייבת לספר שהרגשתי עוצמה מאד חזקה בתפילה זו. הרגשתי את ליבן של כל הנשים המדהימות שהיו שם איתי. כשהלכתי הביתה הדלקתי נר לרבי מאיר בעל הנס ואז פניתי לריבונו של עולם ואמרתי לו במילים פשוטות שלי "ריבונו של עולם, אני את שלי עשיתי. תעשה בבקשה את שלך". למחרת בבוקר אלדד התקשר אליי ואמר לי :"אביגל, קרה נס. עטרת נרדמה בסביבות 20:00 והתעוררה ב22:00. כשהיא התעוררה היא התחילה לדבר ולא סתם לדבר אלא לספר על הקדוש ברוך הוא. מבחינתי אז, אפילו עצם ההרדמות היה נס. אלדד הוסיף וסיפר: "עטרת אמרה לי, 'אבא אתה יודע יש רק ה' אחד, והוא שקוף ולא בצבע כחול (כפי שחשבה עד אז), לא רואים אותו, והוא נמצא בכל מקום והוא אוהב אותי ושומר עלי'. כך בדיוק היא אמרה. היא ישנה כל הלילה, אמר אלדד, והיא רוצה לדבר איתך". שאלתי אותה:"עטרת, מה שלומך?" והיא ענתה לי, מאד בלחש ובקושי, אבל ענתה: "ברוך ה'." קשה לתאר את התחושות שחשתי באותו רגע. חשתי באופן המוחשי ביותר כמה שהקב"ה שומע תפילה. הרגשתי שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו "יושב" על מיטתה של עטרת, אוחז בידה ומלטף את ראשה. לא פחות. כשהגעתי אליה באותו בוקר לבית החולים אמרתי איתה יחד, "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" הרגשתי ממש צמרמורות חזקות מעצמת המילים שפתאום הפכו מוחשיות כל כך. מאותו בוקר התחיל שיפור במצבה ותוך שבוע שוחררנו, כשהמשך הטיפול אמור להיעשות מהבית (בעיקר פיזיותרפיה) שכן היא עדיין לא עמדה והלכה והתקשתה מאד לשבת. שבועיים לאחר מכן היא הצליחה אפילו לעלות במדרגות. תוך כדי האשפוז ואחריו קרו לנו כל כך הרבה ניסי ניסים שהטוב שברופאים לא יכול להסביר אלא בעזרת ההסבר הפשוט והאמיתי ביותר – ה' שומע תפילה. ה' עוזר ועושה ניסים. התפילות הרבות שהתפללו עליה גדולי תורה ,תושבי וילדי כוכב השחר ובכל הארץ וגם מחוצה לה השיבו לה את חייה. אנו חייבים להודות בראש ובראשונה לבורא עולם על הרחמים הגדולים שריחם על עטרת והוציאה ממש מגיא צלמוות. , שנתן בנו את הכוחות להתמודד עם הניסיון הקשה הזה, ונתן לרופאים כוחות ויכולת להיות שליחים כ"כ נאמנים ושלח להם את מלאכו הטוב שיסייע בעדם.
