במשרד המשפטים מבקשים להרחיב באופן ניכר את האפשרות להסתיר ראיות מעיניו של נאשם בפלילים, גם אם מדובר בראיות העשויות לסייע לו בהגנתו. במשרד המשפטים טוענים, כי בשנים האחרונות, לאור פרשנות מרחיבה של בתי המשפט את זכות העיון בחומר חקירה, חל גידול בהיקף החומר המודיעיני הנמסר להגנה מכוח זכות זאת, לעתים רבות - מבלי שהדבר דרוש להגנת הנאשם. במשרד מציינים, כי העברת היקף גדול של חומר מודיעיני מגביר את החשש מפני שימוש לרעה בחומר זה על ידי גורמי פשיעה, בין היתר באמצעות צירוף שברי מידע מודיעיני בלתי מזיקים לכאורה, הנמסרים בתיקים שונים, לכדי תמונה כוללת, ובעקבות זאת לפגיעה בפעולת מערך המודיעין. לאור זאת פרסמו במשרד תזכיר חוק אשר מבקש לקבוע הבחנה בין ראיה שהיא חיונית להגנת הנאשם, אשר יש בה לעורר ספק סביר באשמתו של הנאשם, ואותה חובה לגלות, ובין ראיה שאינה חיונית להגנת הנאשם, אך היא עשויה להועיל להגנתו, ולגביה יש לערוך איזון בין התועלת שהיא צפויה להביא לנאשם לבין האינטרס שלא לגלותה, זאת על מנת להכריע האם יש לגלותה. המשרד מציע לקבוע באופן חד משמעי, כי ניתן יהיה להורות על גילוי ראיה שעשויה להועיל להגנת הנאשם, אך היא אינה חיונית להגנה, רק אם אין בגילוי כדי לחשוף זהותו של מקור מידע או לגלות שיטות פעולה, אמצעים ואופן ביצוע פעולות איסוף מידע. עוד מוצע לציין את השיקולים המנחים את פרקליט המחוז או ראש יחידת תביעות, הנדרשים לבחון האם לגלות את החומר, או בית המשפט, כאשר מוגשת בקשה לגילוי על ידי נאשם, לפי העניין, בהחלטתם האם הראיה חיונית להגנת הנאשם או שיש בה כדי להועיל להגנתו. נציין, כי מדובר בשינוי משמעותי מאוד מהקו הנקוט כיום, לפיו כל בדל מחומר החקירה חייב להימסר לנאשמים, וזאת עקב ההנחה שקבע בית המשפט העליון, לפיה "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר", ולעולם לא ניתן לדעת מראש האם ראיה מסויימת שלא הועברה היתה עשויה להביא לזיכויו של הנאשם.
