אימרה עתיקה אומרת בתרגום לעברית, כי אם תפנה את תשומת ליבו של האורח לתלתלי האבק מתחת למזנון, הוא לא ישים לב לטביעות הבוץ הגדולות שבמרכז הסלון. מי שיבחן את מצב החקיקה האנטי דמוקרטית בישראל, לא יוכל שלא להתרשם שזהו בדיוק המצב בימים אלו. כמה הצעות חוק המתבשלות בימים אלו במשרד המשפטים, אשר חלקן כבר נמצאות בצינורות המקובלים לקראת הנחתן על שולחן הכנסת, טומנות בחובן פגיעה אנושה בזכויות אדם, זכויות אזרח ובזכות הציבור לדעת. מדובר כאמור בהצעות חוק מבית מדרשם של פרקליטות המדינה ומשרד המשפטים, מי שאמורים היו להיות "שומרי החותם" של זכויות האדם, אך מתברר שהם רחוקים מלהיות כאלו. מתברר שכולם אוהבים את זכויות האדם, כולם מוכנים למסור את נפשם על קדושת חופש הביטוי, אולם כאשר הדברים מגיעים אל המגרש הביתי שלהם העניינים כבר נראים מעט אחרת. השקט התעשייתי ונוחות העבודה מחליפים במקרים שכאלו את זכויות הנאשם, את חופש הביטוי, ואת ערכי הדמוקרטיה. על מנת שלא להישאר בדיבורים באוויר נעניק לכם טעימות משתי הצעות חוק העומדות כיום על הפרק ומנצאות כבר בצנרת בשלבי טרום החקיקה. הצעת החוק הראשונה, אשר "תזכיר החוק" בעניינה כבר פורסם, מבקשת להגביל עד מאוד את זכותו של נאשם בהליך פלילי לעיין בחומרים שנאספו בחקירה נגדו. על פי הצעת החוק, כל ראיה אשר לדעת המשטרה או הפרקליטות עלולה לחשוף שיטות עבודה או לפגוע בפעילות מודיעינית לא תיחשף בפני הנאשם, אלא אם כן היא מוגדרת כ"חיונית להגנתו". גם אם הראיה עשויה לסייע להגנתו של הנאשם אין בכך כאמור די והיא חייבת להיות ממש "חיונית". במשרד המשפטים הבהירו באמצעות תסקיר החוק, כי לא מדובר בהכרח בראיות אשר גורמות כשלעצמן נזק מודיעיני רב, אלא אפילו בכאלו אשר אם יצטרפו לדברים אשר נחשפו בהליכים אחרים עלולות במצטבר לאורך זמן לגרום לנזק. המשמעות של ההצעה פשוטה והיא אחת, פגיעה אנושה ביכולתם של נאשמים להגן על עצמם. כל מי שבקי במשפט הפלילי יודע, כי לעיתים הגנתו של נאשם מבוססת על פרט כלשהו, שנראה על פניו חסר חשיבות, אולם כשהוא עומד לנגד עיניו של סנגור מוכשר הבקי בעובדות לעומקן, הוא מהווה קצה חוט ממנו אפשר להמשיך ולבסס תיאוריה שתוביל לזיכוי. אין שום סיכוי בעולם ששופט, אשר איננו סנגור ואיננו מקדיש מאות שעות ללימוד תיק שעוד איננו עומד להכרעה וטרם שמיעת הראיות, יבחין בכך שמדובר בראיה מכריעה. הסנגור לעומתו מעולם לא ידע עליה כנראה, כי היא איננה מוגדרת כ"חיונית". במדינת ישראל כל אדם הוא חף מפשע עד שלא תוכח אשמתו, אולם מתברר כי יש מי שרוצה שאשמתו תוכח גם אם הוא לא אשם. הצעת חוק שניה, חמורה לא פחות, מבקשת לאסור על כלי התקשורת לפרסם כל ידיעה על חקירות הנמצאות בשלבי טרום משפט, זאת להוציא עצם הידיעה על קיומה של חקירה שכזו. משמעות הדבר פשוטה, חד וחלק, פגיעה ביכולתה של התקשורת לחשוף עוולות משפטיות בעת התרחשותן. מי שעדיין זוכר את פרשת קו 300, אז בדו ראיות כלפי תת אלוף בצה"ל (יצחק מרדכי) וכמעט חיסלו אותו, והכל בשביל להגן על כמה אנשי שב"כ שחטאו, זוכר מה יכול להיות כוחה של התקשורת בחשיפת האמת והצלת אדם מהרשעת שווא. לעיתים כאשר אדם כבר מגיע לאולם בית המשפט, כבר מאוחר לנסות ולחשוף את האמת בנוגע לחקירתו, רק גילוי מוקדם יכול להושיע את מי שנחקר ונחשד על לא עוול בכפו. שתי ההצעות הללו, כאשר הן מצטרפות להתנגדותה הגורפת של הפרקליטות להקמת גוף אשר יבקר אותה, גורמות לחשש כבד כי יש מי שמעוניין שבמדינת ישראל הצדק והמשפט יתנהלו במחשכים. אותם אנשים אשר זועקים מרה על הדיקטטורה שבפתח, דוקא הם אלו הרוצים לדרדר אותנו לשלטון חושך ופחד, בו המשטרה וגופי התביעה לא יהיו חשופים לכל ביקורת, לא משפטית, לא ציבורית, לא תקשורתית ולא מוסדית. אז מי כאן בעצם נגד דמוקרטיה וזכויות אדם?
