אם תספרו לילד על מכתב ארוך שנכתב בכתב יד, הוא מן הסתם ירים גבה. בעידן שבו הכל מוקלד - מרשימות מכולת בהודעות כתובות לנייד ועד הזמנות לשמחות המגיעות לדואר האלקטרוני – השימוש בדף ועט נשמע רחוק, כמעט דמיוני. אולי בשל כך, ההחלטה של מכון ז'בוטינסקי להוציא ספר מכתבים מהכלא ומהגלות נראית נכונה. הספר "להתראות בחוץ - מכתבים מהמעצר והגלות 1946-1948" כולל בתוכו את אסופת מכתבי שלמה קלך - אסיר המחתרות שנכלא ע"י הבריטים והוגלה לקניה. שלמה קלך, יליד 1926, בן למשפחה דתית- ציונית, דור שביעי בצפת, היה פעיל בבית"ר ולאחר מכן הצטרף לאצ"ל. בעקבות הלשנה של "חבר" למחתרת, נעצרו קלך ואחותו שרה, בדירה בחיפה. הוא נשלח למאסר בלטרון ולאחר מכן הוגלה לקניה, ואחותו נשלחה לבית המעצר לנשים בבית לחם. בספר שערכה ביתו של שלמה קלך, דרורית מתוקי, מופיעה חליפת המכתבים בין כל בני המשפחה: משלמה להורים ולאחותו הכלואה, משרה לכל בני המשפחה, ומכל בני המשפחה אל האחים הכלואים. מהקריאה במכתבים ניתן להתרשם על האירועים בתקופת טרום-המדינה באופן בלתי אמצעי. בני המשפחה משלימים לחסרים את המידע על המתרחש באזורם; שרה מספרת על ההתנהלות של הכלואות: היחס אליהן, התעסוקה והשביתות השונות; ושלמה מספר על החיים בגילגיל, קניה, במחנה המעצר. משום מה, השאירו בספר גם את פירוט האירועים בהם אין כל ערך הסטורי ואינם רלוונטיים לקהל הקוראים הרחב אליו יועד הספר, כגון: מי עזר לסבא לבנות סוכה, מתי האחיין החל להתהפך וכדומה. פירוט אירועים אלו מסרבל את הקריאה. חיתוך חלקים אלו מהמכתבים, יחד עם עריכה לשונית קפדנית יותר, היו מוציאים את הקורא נשכר מבחינת ההכרות ההסטורית עם התקופה, ומבחינת הקריאה הרהוטה והענינית. את ההקדמה לספר, שבעצם מספר על התקופה מתוך נקודות מבט מגוונות ואזורים גאוגרפיים שונים, כתב ההסטוריון פרופ' אריה נאור. נאור עצמו הוא בן לאב מגולי קניה ולאם שהיתה כלואה בבית לחם ובשל כך רואה את הערך בהבנת המציאות כפי שהתקיימה בתודעה באותו הזמן. לסיום, יש לומר שמכיוון שזהו ספר "משפחתי" ניכרת בו הראשוניות, אך יש תקווה כי בעתיד יצליחו במכון ז'בוטניסקי לזקק את החלקים התיעודיים שבו לטובת שוחרי ההסטוריה הלאומית.
