בתוכנית "סוף שבוע זוגי" בהגשת סיוון רהב מאיר וידידה מאיר הוקרא מכתב של חייל המשרת במסלול שח"ר (שירות חרדים) ליאיר לפיד. במכתבו כותב החייל כי הקמפיינים האחרונים נגד החרדים יגרמו להסתגרותה של החברה החרדית.

יאיר שלום, חשבתי הרבה לפני שהגבתי, אך מאורעות האחרונים פשוט הצליחו לייצר אצלי כמות תסכול, זעם ובלבול שמעולם לא חוויתי, ופשוט גרמו לי להתיישב ולהתחיל לכתוב. אז ככה: לדעתי החילונים הולכים כעת על כל הקופה ומציגים את המתרחש כדיבר בעשרת הדיברות החילוניות הלא כתובות, כמלחמת האור בחושך. הם אולי יצליחו בקרב ואולי אף יהיו אנשים שיפיקו תועלת פוליטית, אך מה שבעיקר יקרה זה שהם יפסידו את הרוב החרדי המתון ככלל, והציבור החרדי המשתנה בפרט. אותו ציבור שהוא ראש הגשר להבנות ולפרגמטיות יסתגר ויתכנס בעצמו שוב לעשרות שנים וכך במערכה כולנו נפסיד.

אני ארחיב: ברור שבד.נ.א. של היהדות קיימת הפרדה מגדרית. לטשטש את זה יהיה ניסיון לא רציני ומגוחך, אך כמו כל דבר יש מיינסטרים שפוי גם אם לא מקובל על אדם שלא שומר תורה ומצוות, ויש צדדי קיצון הזויים. לתקוף משהו שהוא בלב הד.נ.א ללא הבדלה והבנה – זה לא רציני. כן, אנחנו מפרידים. לא, אנחנו לא מפלים. פתאום התעוררתם אחרי עשרות שנים ועכשיו אתם נותנים רשימת מכולת למנהיגי הציבור החרדי – יעלה הרב אלישיב לרזי והרב עובדיה יגנה אצל גבי, והאדמו"ר מבעלז יקליט עם כתובית "לא צולם בשבת" ליאיר.

רגע, אולי קודם אציג את עצמי בכמה מילים: אני נשוי ואבא מהזרם הליטאי. למדתי, התחתנתי, למדתי כאברך מספר שנים ואז הייתי מראשוני חיילי שח"ר (תכנית החרדים בצבא). כיום אני בוגר ממר"ם שמביא הרבה חרדים רלוונטיים (כאלו שכבר לא מתאימים לכולל וכו') לשירות צבאי ולימודים אקדמאים, מתוך תפישה והבנה שיש רבים שזה הדבר המתאים להם וחייבים לעזור להם לבנות עצמם כ"בעלי-בתים" עובדים עם אורח חיים תורני, ויש כמובן כאלה כמו שני אחיי האישיים שאני שמח על המשך ישיבתם בכולל מתוך תפיסה שעולם התורה צריך להמשיך לפעום.

אני אומר לך יאיר בוודאות: ככל שהקמפיין נמשך – אתם מאבדים אותנו. גם אנחנו הרוב החרדי לא מעוניין לראות את נשיו ברעלה ובז לכל התופעות הללו, אך אנו לא יכולים להשתחרר מהתחושה שיש פה משהו מתוזמן עם מטרת-על גדולה יותר, שהיום זה בית שמש מחר זה כולנו, והמשך מצב שכזה יגרום לציבור להתלכד כמגננה ולהסתגר בתוך עצמו. הקמפיינים הללו יפגעו בהצטרפות החרדים לגיוס לצה"ל ולאקדמיה.

פרוייקט שח"ר הוא פרויקט שמי שמכיר קצת יודע שכל הצלחתו היא בשקט התקשורתי סביבו. הצלחתו נבעה מכך שאחרי 60 צה"ל הבין שבמקום ללכת ראש בראש דבר שהניב כאפס מתגייסים חרדים ב-60 שנה, במקום לחייב אדם חרדי להיכנס ל"כור ההיתוך" הצה"לי שהתווה בן גוריון בזמנו, צה"ל ייתן לו את המסגרת הפנימית בתוך הצבא שתיתן מענה לאורח חייו. אני לא אצא עם כובע טמבל כמו הצבר הישראלי, אלא עם הכיפה השחורה שלי. והנה, קרה הבלתי יאמן, בלי פוליטיקאים חילונים או חרדים, עסקנים מפה או שם, בלי כמעט תקשורת, בשקט-בשקט התגייסו אלפי חרדים לצבא מכל הריכוזים החרדיים ומכל גווני הציבור החרדי. הצלחנו להגיע למצב שאדם חרדי יכול לעמוד מול הקהילה ולומר: לא השתנתי נשארתי אותו מויישה למרות השירות הצבאי. המציאות של לובשי מדים חרדים במרכזי הציבור החרדי – לדוגמה רחוב רבי עקיבא בבני ברק (ה"דיזנגוף" החרדי), היא לא חריגה.

מפקדים מבינים שהצלחת התכנית היא בשילוב האדם ולא בשינוי האדם. המטרה היא שהוא ייצא מהשירות כפי שנכנס ברמתו הרוחנית. כיום לאחר שהשתחררו מאות חרדים ואחוז התעסוקה באזרחות עומד על 85% ההצלחה ברורה ומהווה גאווה גדולה.

לעצמי אישית יש כמה נקודות משמעותיות בתהליך הזה, לדוגמה: יום הגיוס. לבישת המדים בבקו"ם כשגלי צחוק ומבוכה התפשטו לפתע, אתה כלא מאמין הופך לחייל צה"ל ואתה מגיע הביתה והילדה מתחבאת מאחורי אשתי כי הגיע מישהו לבוש ירוק במקום אבא שתמיד לבוש ב"שחור-לבן".

וכמובן, לשכב באוהל בטירונות עם חבר'ה מכל האוכלוסייה הישראלית ולהרגיש חלק מתחילת בדיחה: אתיופי, חרדי, רוסי, קיבוצניק, דתי, דרוזי, עולה חדש צרפתי וכו' יושבים באוהל. אבל זו לא בדיחה, זו המציאות.

הרגע המשמעותי האחרון התרחש לפני חצי שנה, ביציאת משלחת חיילי שחר כחלק ממשלחת צהל לפולין. שם רחוק מההמולה הישראלית היכן שלא בדקו מה נמצא על ראש הנידון למוות, קרו הרבה דברים. זה שיח שהתחיל כבר בניסיון לשאול "היה אלוקים בשואה", כי לא הסכמנו אם צריך לבטא את המילה בה' או בק'. בשבילי לעמוד שם באושוויץ במדים וכומתה, כיפה שחורה וציצית מתבדרת ברוח,

בן לקהילה החרדית וחייל בצבא ההגנה לישראל היה רגע שלא ניתן לתאר במילים.

תוכנית שחר התחילה כרעיון תעסוקתי לשילוב החרדים בתעשייה דרך שירות צבאי, אבל התגלה שהערך המוסף הגדול שלה הוא הורדת הקיטוב ביחסי חרדים-חילונים. זה מקום שנותן לכולם להבין שכולנו בני אדם ולא כל החילונים מסוממים, אוכלי דתיים לתאבון וכו', לא כל החרדים מרעיבי ילדים, זורקי טיטולים ושורפי פחים ולפי האקטואליה היומית – גם יורקים על ילדות...

כל הדבר הנפלא הזה כעת בסיכון. כאשר יש מלחמה כוללת, בימים אלו של תוהו ובוהו והגדלת גובה הלהבות הכל מתבלבל וקורס. אני מפחד מאד מאד שכל העמל הזה כולל המסגרות האקדמאיות ייתקע, וכל מה שהתקשורת והסיקריקים מבשלים לנו ביחד – אנחנו צריכים לאכול. אני מפחד על הפרויקט הנפלא וההיסטורי שהשקעתי בו כל כך הרבה, ויילך לפח ההיסטוריה, וישאיר את כל השפויים ללא מוצא.

נכון, החברה החרדית לא מושלמת. גם החברה החילונית – שאת המתירנות ההיסטרית שלה גיליתי במהלך השירות – אינה מושלמת. אבל בואו נדאג באמת אחד לשני, לא רק נצביע על הליקויים. הצעד שאני וחבריי עושים יכול להראות פשוט וטבעי לחילוני ממוצע: גיוס, לבישת מדים, עבודה, תעסוקה וכו', אבל הוא לא כך, וקצרה היריעה מלהרחיב. איננו מחפשים מדליות או תשואות, אלא דבר מאד פשוט: לקבל אותנו כפי שאנחנו "חרדים". אנחנו לא רוצים לשנות את עולם הערכים שלנו. האם זה אפשרי, או שתמיד תדגישו את הפערים והקיצוניות, את העובדה שלא נבוא לסרט עם החבר'ה מהבסיס ולא נבוא איתם להופעה? האם אפשר להיות רופא חרדי, מהנדס חרדי וחייל חרדי, ושכל אחד מחלקי המשפט יהיה שלם, אמיתי, נקי וברור? איך מרגיעים את האווירה? איך מתמקדים בטוב ולא ברע, בעיקר ולא בטפל, ברוב ולא בשוליים? מי בכלל יישמע את קולי בתוך תופי הקמפיין המפוצצים?

בברכה,

ד', חייל חרדי גאה ומודאג