מי שפתח את הרדיו ביום ראשון האחרון, או קרא את כותרות העיתונים ביום שני, למד דבר אחד ברור, מדינת ישראל הפקירה את חייליה. "החיילים יאחרו לבסיסים", "הבן שלי נאלץ לקום בחמש בבוקר", "הרכבת מתעללת בחיילי צה"ל" היו רק חלק מהמשפטים אותם ליקטו בבוקר ראשון כתבים חרוצים מפיהן של אימהות מתלהמות, אשר הוסתו לכך על ידי אותם כלי תקשורת בהם עובדים הכתבים. גם חברי הכנסת מועדת החוץ והביטחון לא הצליחו להתאפק ולוותר על 20 שניות התהילה, והפציעו באותו הבוקר לתחנת רכבת מרכז בתל אביב על מנת להצטרף לגל המתלהם, ועל הדרך לאסוף גם כמה נקודות בקרב בוחריהם. הגדיל לעשות יו"ר הועדה, שאול מופז, הנמצא כנראה בהיסטריה מהפריימריז המתקרבים, אשר הודיע כי עד שהחיילים לא ישובו לנסוע ברכבת, לא תאושר למערכת הביטחון כל תוספת תקציב. מה שפרייימריז עושים לשיקול דעתו של גנרל עטור תהילה. אז ראשית כל כמה עובדות. הסיבה העיקרית להחלטה לשנע את חיילי צה"ל לבסיסיהם בימי ראשון באמצעות הסעות היתה הצפיפות הנוראית ברכבות בשעות אלו, אותה חווה כל מי שניסה לעשות שימוש בשירותיהן הטובים, ולא החיסכון הכספי לצה"ל, שכלל איננו משמעותי. כל מי שניסה לנסוע לבסיס בו הוא משרת ברכבת של יום ראשון בבוקר, ועבדכם הנאמן זכה לחוויה המפוקפקת הזו לא פעם, יודע שלא מדובר באיזו ספינת פאר מלאת תפנוקים. מעברים מלאים, קיטבגים ותיקים מפוזרים, ועומס בלתי נסבל, גרמו לא רק לחווית הנסיעה להיות קשה, אלא גם לאיחורים בלתי נסבלים של הרכבות שלא הצליחו לעמוד בלוחות הזמנים. על הרציפים מנגד, התנהלה באותן השעות מלחמה של ממש. לא בין צה"ל לחיזבאללה, אלא בין חיילים ואזרחים שניסו לעלות על הרכבת. הפתרון שנבחר איננו מושלם, אולם הוא נותן מענה סביר לשתי בעיות, הראשונה: צפיפות בלתי נסבלת ברכבות, השניה: תנאי הנסיעה הבלתי סבירים של חיילים לבסיסים. אולם, מעבר לתרבות הנהי הרגילה במדינת ישראל, ההתלהמות סביב נסיעות החיילים ברכבת מחזירה אותנו לכשל ערכי עמוק הרבה יותר, אשר מלווה את החברה הישראלית כבר שנים לא מעטות. אספר לכם לרגע על רונית, אמא לשניים ועוד אחד בדרך, תושבת נתניה, העובדת בחברת הייטק מצליחה בתל אביב. רונית עושה כל בוקר את דרכה לעבודה באמצעות הרכבת, כלי התחבורה היעיל והנוח, אשר מאפשר לה לפזר את ילדיה לגן ולבית הספר, להגיע עם הרכב המשפחתי לתחנת הרכבת בנתניה, ומשם לעשות את הדרך בנוחות ובבטחה לעבר עבודתה. הרכבת, אשר מביאה ומחזירה את רונית לעבודה, מאפשרת לה כאם להשתלב בעבודה מכניסה, להספיק לפגוש את הילדים בבוקר, ללוות אותם בדרכם למוסדות החינוך, ולחסוך את הצפיפות והזיהום שהיה גורם רכב נוסף אשר מנסה להיכנס למטרופולין התל אביב הצפוף כל כך. אולם בימי ראשון רונית יודעת כבר מזמן ש"חבל על הזמן". ביום הזה היא נאלצת לשכור נערה צעירה שתבוא בבוקר "להוציא את הילדים" ועושה את דרכה ברכבה הפרטי לתוך העיר הצפופה והפקוקה. הרכבת ביום זה פשוט איננה אופציה. הצפיפות, הדוחק וחוסר העמידה בזמנים פשוט האינם אפשריים. ביום ראשון האחרון גילתה רונית את האור. לאחר ששמעה על השינוי המתוכנן החליטה לנסות ולהגיע לעבודה ברכבת, וראה זה פלא, אפשר גם אחרת. מתברר שהפתרון אותו נקטו הרכבת וצה"ל מיטיב לפחות עם קבוצה אחת, האזרחים. לא מדובר בעשירי הארץ, אלו אינם עושים שימוש בתחבורה ציבורית, מדובר על אנשים פשוטים, כמוני וכמוך, שבסך הכל רצו להגיע לעבודה בשלום. מדינת ישראל הפכה בעשורים האחרונים את סדרי העדיפויות שלה, ובמקום שחיילי צה"ל יהיו "בחורינו המצויינים" הם הפכו ל"ילדים של כולנו". כאשר אני צריך לבחור האם אני אשב באוטובוס או ילדי הרך, ברור שהילד ישב ואני אעמוד. אלא שחיילי צה"ל, וגם אני הייתי (ועדייו הווה מפעם לפעם) חייל שכזה, אינם ילדים, הם בחורים צעירים, חסונים, במיטב שנותיהם, אשר תפקידם להגן על האזרחים ולא ההפך. אם יוטל עלי לבחור את מי לסכן במלחמה, את החייל (בסדיר, בקבע או במילואים, זה בכלל לא משנה) או את האזרח, ברור שהסכנה חייבת ליפול בתחומו של החייל. באותה המידה אם אני חייב לבחור מי יאלץ לקום ביום ראשון שעה אחת מוקדם יותר על מנת להספיק את כל מה שהוא צריך ולהגיע בזמן ליעד, אני אעדיף שהחייל יקום מוקדם יותר ולא האזרח. היפוך התפקידים, ששיאו היה במלחמת לבנון השניה בה חששו קברניטי המדינה להטיל את חיילנו למשימה מול האש ובכך הפקירו למעלה ממיליון אזרחים, יגבה מחיר כבד הרבה יותר במלחמה הבאה אם לא נתעשת בזמן. זה הזמן להציב סדרי עדיפויות נכונים, להציע לאימהות המודאגות כוס מים וכמוסת "רגיעון", וללחוש על אוזני הגנרלים שהפכו לפוליטיקאים, "פשוט תשתקו".
