רון קרמן, ששכל את בתו טל בפיגוע בקו 37 במרץ 2003, שיגר מכתב זועם וכואב לשר החינוך, גדעון סער, בעקבות הופעתם של אנשי "פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני" בבתי-הספר. במכתב כותב האב השכול לשר סער: נדהמתי לשמוע שבית הספר שבו למדה בתי טל קרמן הי"ד, שנרצחה על ידי מחבלים בדרכה לביתה, מקיים הופעה של "פורום משפחות שכולות ישראלי פלשתיני". כשטל נרצחה, חשתי על בשרי מה נוראה השיטה בה הערבים מנסים להשיג הישגים מדיניים ופוליטיים. רצח ללא אבחנה של ילדים, ילדות, זקנים, זקנות ואזרחים אחרים. מאז נפשי לא מוצאת מנוח. "פורום" זה מנסה לטשטש את ההבדל המהותי שבין הקורבן לרוצח. הפורום משווה בין חפים מפשע שנרצחו על ידי מחבלים והמחבלים שנהרגו כאשר כוחות הביטחון מנעו את פעילותם. אבל אין שוויון. ההרוגים הפלסטינים -- ה"שאהידים" -- מתחלקים לשלושה: אלה שנהרגו בפיגועים, אלה שנהרגו בדרך לביצוע פיגועים ואלה שנהרגו כשצה"ל ניסה להגן על אזרחים בפני אותם מפגעים. החללים הישראלים הם בני אנוש שחייהם נגזלו במכוון כדי להשליט "טרור" -- אימה ופחד - ובכך להשיג את מטרותיהם הפוליטיות. "פורום משפחות שכולות ישראלי פלשתיני" יוצר שוויוניות, כביכול, בין הצדדים, כאילו צה"ל, המנסה למנוע טרור ולהציל חיים מידי הטרור, דומה בהתנהגותו למרצחים הטרוריסטים, אנשים שפלים ומוגי לב התוקפים אזרחים תמימים בכל מקום ובכל הזדמנות. מפגשי ה"פורום" הם עיוות הצדק והמוסר, העמדת הפושע וקרבנו על אותה רמה מוסרית מהווה רמיסת זיכרון הקרבנות וניסיון לשנות את העובדות. צר לי שרק לאחר התערבות משרד החינוך ומחלקת החינוך של עיריית חיפה התאפשר לי להיות נוכח במפגש. כניסתי הותנתה בשמירתי על השקט, דבר שהיה לי ברור מלכתחילה. אני, שהרגשתי כבן בית בין כותלי בית הספר לאחר ששכלתי את טל, הרגשתי נבגד ומוקצה מסירובה של ההנהלה. אינני מבין את חשש ההנהלה מנוכחותי, וזאת כאשר מדובר בדיאלוג. בכל דיאלוג ובפרט בפני תלמידי בית ספר חייבים לשמוע את שני הצדדים – במקרה זה אני הוא הצד השני. ביום רביעי 5.3.2003 לאחר הלימודים נפגשה טל עם חברתה. שתיהן נסעו להדר הכרמל ומשם החליטו לעלות למרכז חורב - לאחר שיחת טלפון מחבריה. הן עלו על אוטובוס מספר 37. בשעה 14:16 בשדרות מוריה בחיפה , מחבל מתאבד שעלה לאוטובוס פוצץ עצמו ורצח 17 בני אדם. טל וחברתה נהרגו במקום. טל נהרגה 3 חודשים לפני הגיעה לגיל 18.
