שופטת בימ"ש השלום בחיפה אילת דגן קיבלה בחלקה תביעת תובע יליד 1962 מחיפה כנגד רופא שיניים והמבטחת בגין נזק שנגרם לעצבי פניו כתוצאה מזריקת הרדמה מקומית, שבוצעה במהלך טיפול שיניים, וחייבה אותם לפצותו בסך 80,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 23,200 ₪.

הפיצוי ישולם בגין פגיעה באוטונומיה, מאחר שהסיבוכים והסיכונים שבהזרקה לא הוסברו לו כלל.

יחד עם האמור דחתה השופטת את תביעת הרשלנות רפואית, וקבעה כי לא הוכחה רשלנות בטפול – דהיינו בהזרקה, וכי המקרה נופל במסגרת הסטטיסטיקה של הסיבוכים הנדירים אך המוכרים בספרות המקצועית.

הפיצוי שנקבע לתובע בגין פגיעה באוטונומיה הינו פיצוי לא ממוני הניתן בגין שלילת חופש הבחירה של הנפגע והפגיעה בכבוד האדם שבו, ולא בגין נזק הגוף שנגרם לו כתוצאה מהטיפול הרפואי.

מדוברות בתי המשפט נמסרו פרטי המקרה ולפיהם התובע טען שהגיע לטיפול אצל הנתבע בשל שבר בשן תחתונה בלסת ימין. הרופא הנתבע הסביר לו שיש לבצע סתימה בשן והסביר לו באיזה חומר תבוצע הסתימה מבלי שהסביר כל דבר נוסף. התובע טען כי בעת שהתקרב אליו עם מזרק כדי להזריק לו חומר הרדמה, צלצל הטלפון והנתבע השיב לשיחה תוך שהניח את הטלפון בין הכתף לאוזן ובעודו משוחח הזריק לו.

לאחר סיום הטיפול ומאחר והרדימות לא חלפה גם לאחר כמה שעות ארוכות, חזר התובע לנתבע למחרת בבוקר, וזה הפנה אותו לבית חולים רמב"ם למרפאת פה ולסת, שם אובחנה פגיעה עצבית. הפגיעה לא חלפה ונותרה לצמיתות.

בין היתר טען התובע כי החל לסבול כתוצאה מהארוע משיתוק בחצי פנים ולשון, קושי לאכול, ואף לפתוח את הפה, נימול, נשיכות לשון ולחי, וקושי ביכולת הדיבור כשכל הללו בהצטברותם גרמו לו לאיבוד הבטחון העצמי, לדימוי עצמי נמוך, ולדיכאון ובהתאמה פגעו בתפקודו היומיומי וגרמו לפיטוריו וחוסר יכולת לחזור למעגל העבודה עד היום.

הנתבעים, חברת הבטוח והרופא, לא חולקים על כך שניתנה לתובע זריקת הרדמה בשיטת בלוק מנדיבולרי בחומר לידוקאין 2%, ע"י הנתבע במהלך טיפול, וכי נגרם לתובע נזק עצבי. עם זאת הנתבע מכחיש את הטענה העובדתית לפיה שוחח בטלפון או החזיק בו באופן כלשהו במהלך ההזרקה, או כי פעל בחוסר זהירות.

השופטת דגן דחתה את הטענה העובדתית לפיה הנתבע שוחח בטלפון בעת ההזרקה ובאופן שבשל חוסר זהירות זה גרם לנזק. לעניין ההתרשלות קבעה השופטת כי לא הוכח שהנתבע התרשל בטכניקת ההזרקה, דהיינו לא הוכחה התיזה  לפיה מחט נשברה או התעקמה ופגעה בעצב בשל התרשלות. כן נשלל קיומו של חתך בעצב או קרע דבר המתיישב לכאורה עם רשלנות. לכן, קבעה השופטת, אין מנוס אלא לקבוע כי התובע נכנס, למרבה הצער, לצד הנדיר בסטטיסטיקה של פגיעה בלתי נמנעת בעצב ובכך התממש הסיכון המוכר ביחס לנזק עצבי פוטנציאלי כתוצאה מפגיעה בעצב במתן בלוק מנדיבולרי. בהתאם קבעה כי לא הוכחה רשלנות הנתבע במתן הטיפול.אשר לסיכוני ההרדמה המקומית שבוצעה בפועל, אין חולק כי באופן עובדתי הנתבע לא הסביר דבר בענין זה. הוא אף הודה בעדותו כי הוא לא נוהג להסביר למטופלים את הסיכוי לנזק עצבי קבוע בשל היותו בהסתברות של 0.0001%, סיכון שמעולם לא התממש במרפאתו כל שנות עבודתו, עד הארוע. ע"פ עדותו מעולם לא הגיע אליו מטופל שסרב לקבל זריקת אלחוש.

השופטת דגן הבהירה כי כשם שיש ליידע את המטופל אודות הסיכונים השכיחים יותר בהרדמה כתוצאה מבלוק מנדיבולרי (נזק עצבי חולף), ראוי נכון וסביר באותה נשימה ליידע גם אודות סיכון נדיר יותר אך חמור ובעל השלכות על חיי אדם לצמיתות. הסיכון הוא רלבנטי לצורך קבלת החלטה מושכלת אם לעבור את הפרוצדורה אם לאו. נזק זמני הוא לא כה נדיר בהסתברותו ולכן לפחות אותו צריך לגלות למטופל. ואם מגלים אותו הרי שתוספת הגילוי בדבר נזק קבוע לא גוזלת משאבים גדולים יותר או הכבדה לא סבירה על הרופא, ואדם שבא לסתום חור בשן או לתקן שן שבורה זכאי לדעת כי הוא עלול (גם אם זה נדיר) למצוא עצמו לא רק עם נזק שיחלוף, אלא עם נזק נוירולוגי בלתי הפיך שפוגע בבריאות ושלמות הגוף ולמצער באיכות החיים וההנאה מהם. הטיפול הספציפי שעבר התובע לא היה בגדר הכרח ולא היה דחוף.

התובע הגיע למרפאת הנתבע לראשונה בחייו. מובן שרופא שמטפל באדם שהוא מטופל קבוע אינו צריך להסביר לו כל פעם מחדש את הסיכון בהרדמה, אבל שעה שהמטופל לא ביצע טיפולים קודמים אצלו נכון להביא מידע זה לידיעתו.

השופטת קבעה כי מתן טיפול רפואי הכרוך בהרדמה מקומית, מחייב גילוי של מידע רלבנטי לקבלת החלטה מושכלת של המטופל לרבות הסיכונים הכרוכים בקבלת הזריקה ומשלא ניתן, הנתבע הפר את חובת הגילוי שבדין ובכך התרשל. יחד עם האמור בפועל, הזרקת האלחוש היא פעולה פשוטה ושכיחה. התובע אף קיבל בעבר (לא אצל הנתבע) זריקות הרדמה. לאור העובדה שאין דרך לבצע את הטיפול ללא הרדמה, נוכח שכיחות הטיפול ופשטותו, ונוכח הסיכון הנמוך והנדיר, יש להניח שהמטופל הסביר היה נותן הסכמתו להרדמה שאחרת צריך היה לוותר על כל טיפולי שיניים בלסת תחתונה, לסוגיהם השונים. לאור האמור קבעה השופטת כי הופרה חובת הגילוי על ידי הנתבע, אך לא מתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה, לבין נזק הגוף שנגרם למטופל.

למרות האמור החליטה השופטת להעניק לתובע פצוי בגין ראש נזק עצמאי של 'פגיעה באוטונומיה', הנותן מענה למקרים בהם קיימת התנהגות עוולתית מוכחת על ידי הפרת חובת הגילוי, אך לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין התנהגות זו לבין הנזק.