טור על זוגיות ומשפחה במדור נשים עם מנחת הנישואין שרית יורב. מדי שבוע נעלה שאלה בנושאי זוגיות, נישואין, משפחה ועוד.
שאלה: אני בחורה דתית-תורנית בת 34. עדיין רווקה, לצערי. מחפשת אותו כבר יותר מעשר שנים. נפגשת בלי לאות, משתדלת להגיע לפגישות בשמחה, ומשקיעה בעצמי. גם הבחורים המוצעים הם בחורים טובים מאוד, תורניים , יראי שמיים עם מידות טובות, לב-טוב ולכאורה כל מה שבחורה מחפשת. למרות הכל, עדיין אף אחד לא ענד לי את הטבעת המיוחלת.ההורים שלי אומרים לי כל הזמן: "את בררנית, מתי כבר תביני שהאביר על הסוס הלבן לא יגיע? כל האחים שלך כבר נשואים וכמעט כל חברותייך כבר אימהות. מה יהיה איתך? צריך להתפשר בחיים ". קשה לי להתפשר – מה שאני מחפשת נראה לי סביר לגמרי: בחור טוב ממשפחה טובה ובריאה, עם רקע תורני חזק, חוט שדרה (בטחון עצמי) וענווה. האם זה מוגזם? לי זה לא נראה מוגזם, אני חושבת שמה שאני מחפשת אלו דברים בסיסיים שחייבים להיות על מנת שאוכל לבנות, ביחד עם הבחור, זוגיות טובה.
הלכתי ליועצים ומטפלים שונים. אמנם לא ליותר מפגישה או שתיים אצל כל אחד, אבל אף אחד מהם לא מצא את "הבעיה". אולי תוכלי לעזור לי לעזור לעצמי? נראה לי שכבר כולם התייאשו ממני.. גם לא נראה לי שיש לי יותר מדי מה להציע לבחורים. בסך הכל אני בחורה דתית-תורנית דֵי רגילה. אין בי שום דבר מיוחד. דבר נוסף שנראה לי חשוב לציין – שמתי לב שכאשר אני נפגשת עם בחורים שמוצאים חן בעיני – אני מרגישה שהם "גדולים" עלי. אני מעריכה אותם יותר מדי. לעומת זאת - דווקא הבחורים שמבחינה תורנית ואישית אני נחשבת מעליהם-מאוד רוצים בהמשך הקשר, אך אני לא מעוניינת, כי אני לא מספיק מעריכה אותם. איך יוצאים מהסבך הזה? האם יש סיכוי שאי פעם אזכה להינשא?
תשובה: אני שומעת משאלתך את הבדידות הקשה, את תחושת ה"לבד". בנוסף אני גם מזהה ביקורת - ביקורת מהסביבה כלפייך, כפי שהזכרת, הורייך חושבים שאת בררנית. הביקורת אולי גם מדגישה יותר את תחושת ה"לבד" אצלך. יש תחושה שאין תמיכה ברווקוּת שלך. אין לה לגיטימציה וגם לא הבנה. לגבי התחושה של "אני בררנית", אוכל לומר מניסיוני כשדכנית שמעולם לא אמרתי לבחור או בחורה רווקים: "את/ה בררן/ית". בתפיסתי, כל רווק מחפש באמת את מה שהוא צריך, את מה שהוא זקוק לקבל במערכת הזוגית. אבל, עם כל ההבנה, אני כן אומרת לרווק/ה שאמנם הפירוט של משאלותיהם הוא טוב ונכון להם, אבל בגלל הגיל (בדר"כ: 25 ומעלה) כן כדאי לדעת מה המצב ב"שוק השידוכים".
אוכל לומר שמניסיוני אין מועמד שעונה על כל הדרישות ולכן כדאי אולי להנמיך ציפיות ולעשות שיקול מעשי, מה חשוב לי יותר ועל מה אני מוכן או אפילו כדאי לי לוותר, על מנת לזכות להתחתן בקרוב. לכן, מה שכתבת כ"מה אני מחפשת" נראה לי לגיטימי ומובן. אולי כדאי לא לסנן הצעות שלא בדיוק בדיוק לפי הדרישות. אבל אני מתרשמת שאת אכן לא מסננת הצעות כל-כך, כי ציינת בראשית דבריך שיש ב"ה הרבה הצעות טובות ושיכולות להיות שייכות לך, לפחות בפוטנציאל. אם כן, נראה לי שיש כאן בעיה אחרת. אמנם כתבת שהלכת כבר להרבה יועצים ומטפלים, אך כיוון שלא היה כאן תהליך יסודי (כי אי אפשר לעשות תהליך בפגישה או שתיים) אני לא מחשיבה זאת כניסיון לטיפול. אני ממליצה לך לפנות לטיפול מקצועי, עקבי ויסודי. בכל אופן, כיוון שביקשת את עזרתי, אמסור את התרשמותי.
ראשית, אנו מצווים ב"ואהבת לרעך כמוך" ורואים מזה את הנחת היסוד שאדם צריך לאהוב את עצמו. רק מי שמקבל את עצמו: את מעלותיו, ובעיקר את חסרונותיו, יכול לפנות בליבו מקום לאהוב גם את זולתו. הנישואין הם הרמה הגבוהה ביותר של יישום ציווי זה. מי שלא אוהב את עצמו וחש חוסר ביטחון לגבי מקומו בעולם, יהיה לו קשה ליצור קשר, לבטוח באדם אחר ולהיפתח בפניו. אדם שלא מרגיש שיש תחת רגליו קרקע יציבה יתקשה להתנהג בטבעיות, לספר על עצמו, הרגשותיו ומעשיו. אולי מפני החשש שהשני, המקשיב לכל אלו עלול לעשות בזה שימוש לרעתו. אדם כזה חשדן כלפי אחרים, מחפש איפה עבדו עליו, מה רוצים לסחוט ממנו ומה לא טוב בהצעה שהציעו לו.
לאדם חסר ביטחון עצמי קשה לסמוך על עצמו, על שיקול דעתו ועל תחושיו לגבי הקשר שמתרקם, הוא חושב: אולי אני טועה בבחירה ומפחד מבחירה לא נכונה. לפעמים פחד כזה יוצר אי-בחירה, פסיביות בקשר, חוסר שיתוף פעולה, חוסר פתיחות. כיוון שהזוגיות היא אינטראקציה הדדית, גם בן הזוג שמולו יסתגר בתגובה ולחוסר הפתיחות הזה והקשר לא יתפתח.
נחזור אלייך, מדבריך עולה שהביטחון העצמי אצלך לא כל-כך רב , את אומרת: "לא נראה לי שיש לי יותר מדי מה להציע לבחורים. בסך הכל אני בחורה דתית-תורנית דֵי רגילה. אין בי שום דבר מיוחד". לא נראה לי שהביטחון העצמי הירוד הוא משהו תקופתי (וגם זה קורה, רווקים בתקופת הרווקות חווים הרבה דברים שעשויים לגרום לכך). נראה לי שכאן זהו חוסר בטחון עצמי שהתפתח כבר הרבה שנים, אולי אפילו עוד משחר ילדותך. יכולות להיות לכך המון סיבות: לחץ מההורים להשיג ציונים גבוהים, לחץ חברתי לכיוון מסויים שלא תאם את הלך רוחך הטבעי וגרם לך בעצם להיות מחוץ לחברה (או לנסות לפעול, באופן מקרטע, בכיוונים שלא תואמים את אופייך), לחץ מצד אח גדול ומצליח שאת חיה בצילו וכולם משווים ביניכם, ועוד המון סיבות.
אני מעוניינת להרחיב על סיבה מסויימת שיש לי תחושה שהיא הכי מתאימה כאן. אני חשה שאת רגילה לשפוט ולראות את עצמך לפי הסביבה, דרך עיני הסביבה ולכן לא מכירה בערכך – במעלותייך ובחסרונותייך, מצד עצמך. את מציינת דפוסי התקשרות של התקשרות למי שאת מרגישה טובה יותר ממנו, תחושת העליונות קריטית לך, לבטחונך העצמי. לאור זאת, אני משערת כאשר את נפגשת עם בחורים שהם כביכול "פחות שווים" ממך, את מתמלאת בטחון, זורמת איתם בפגישה ולכן הם מעוניינים להמשיך בקשר. אבל בחלק המודע שלך, את אומרת לעצמך: " רגע, הוא בכלל לא מתאים לי, אני ברמה אחרת, אני לא מספיק מעריכה אותו כדי להינשא לו".
מצד שני, כאשר את נפגשת עם בחורים שאת מעריכה והם ברמה שלך, את חשה שאת לא ראויה לאהבתם, את נתקפת בחרדה ובסוג של שיתוק, יושבת קפואה בפגישה. לבחור קשה לזרום בפגישה רק עם עצמו והוא מגיב בסגירות. הפגישה "תקועה", יש שתיקות, אין שיחות עומק, אין פתיחות והקשר לא מתקדם. בעצם, בעיניך אין מצב אפשרי של תחושת שיוויון מול הבחור. את חושבת: " זה או שאני מעליו או שאני מתחתיו. אם הבחור טוב וברמה, אין סיכוי שגם אני טובה, נמצאת באותה רמה שלו". את כביכול מסדרת את האנשים בעולם עפ"י הירכיה, סולם שבו יש על כל שלב מקום לאדם אחד בלבד, אין מציאות של שני אנשים באותה רמה. נראה לי שזה אופייני לניגון החיים המערבי-המודרני, המחלחל גם אלינו.
בעולם המערבי חיים בהישגיות ובתחושת תחרות, צריך להשיג ולהגיע הכי רחוק, למקום שעוד אף אחד לא הגיע לפני. אין פלא שבתקופה זו גם אחוז הגירושין עולה. קשה ליצור זוגיות טובה ובריאה כאשר נמצאים בתחרות מתמדת להוכיח מי מבני הזוג מוצלח יותר, מוכשר יותר. לצערנו התפיסה התחרותית הזו גם חילחלה לחינוך הילדים. ההורים יותר מדי משווים בין הילדים (בין האחים בבית ובין הילדים שלהם לילדי השכנה..). בכל פעם שאחד הילדים מקבל מתנה או בגד חדש, חייב אחיו לקבל אותו דבר. כאשר ילד רוצה להשיג משהו הוא אומר:"למה הוא קיבל ואני לא?". במצב זה, הילד, בעצם, אף פעם לא מדבר בשם עצמו, לא מביע את רצונותיו שלו-עצמו. הוא לא אומר: "אני רוצה נעליים חדשות כי שלי כבר בלויות", אלא טוען: "אני רוצה נעליים חדשות כי ליוסי קניתם ואני רוצה גם". תמיד כאשר רצה לבקש משהו שאל הילד לא התרגל להביע את עצמו ואת רצונותיו, להסביר האם ומדוע הוא צריך/רוצה משהו, אלא סיגל לעצמו התבוננות על העולם דרך עיני הסביבה, במקום עיני עצמו. כאשר יגדל ילד זה, הוא יהיה שבוי של הערכת החברה ויחס החברה כלפיו. אם יהיה לו איזה שמץ של מחשבה או תחושה שאולי לא מרוצים ממנו, כבר ירגיש רגשי נחיתות נוראים של "אני לא שווה כלום". כמובן שעל ההורים ללמד את הילד לראות את חשיבותו מצד עצמו ולדעת לבטא את רצונותיו שלו.
לגבייך, העלאת הבטחון העצמי ע"י טיפול אישי ויסודי, תניב לדעתי את הגשמת החלום שאליו את כל-כך מייחלת, להקים בית נאמן בישראל מתוך כבוד הדדי, קבלת בן הזוג , אהבה ואמונה – בעצמך, בבן-זוגך, בזוגיות שלכם וכמובן, גם בקב"ה. הרבה הצלחה!!
שרית יורב - מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים sarityorav@gmail.com
