בעוד בישובי, ערי וקיבוצי הדרום שולחות האזעקות את התושבים אל המתחמים הממוגנים, באתרי הקראווילות של עקורי גוש קטיף (כן, עדיין יש מקומות כאלה, גם אם שכחתם) הבעיה חמורה פי כמה. להישאר במבנה הבלתי מוגן ולו ברמה מינימאלית לא ניתן, אך גם ממ"דים אין. לתושבים לא נותר אלא לצאת אל ה'מיגוניות' - צינורות בטון ענקיים שהונחו בקרבת מקום כדי להוות מעין מקלט בשעת ירי. בפי התושבים ה'מיגוניות' הללו מכונות "ביוביות" ונראה שיש בכינוי הזה הרבה יותר מתיאור תכליתם בעבר. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם תמר סוקולובסקי, תושבת אתר הקראווילות בעין צורים, אתר המאכלס את עקורי נווה דקלים, גדיד ונצר חזני, על ההתמודדות הכמעט בלתי אפשרית, בעיקר ללא תאורת רחוב מינימאלית. סוקולובסקי מתארת כיצד שוב ושוב היא נאלצת להוציא את ארבעת ילדיה הקטנים ממיטותיהם בשעות הלילה כשנשמעת האזעקה ולרוץ איתם אל ה"ביוביות", כלשונה. "איך יתכן שבשנת 2012 במדינה מתקדמת אנשים נורמאליים שעובדים ומשרתים בצבא מופקרים לחלוטין?", היא שואלת. בדבריה היא מזכירה כי רק אתמול נשמעו שלוש אזעקות שאילצו את כולם לקטוע את שגרת החיים ולרוץ למיגוניות. בשבת הגיע מספר האזעקות לשבע, וכאמור, בנוסף לכל צצה צרת תאורת הרחוב החסרה באזור, מה שהופך את הריצה הלילית אל המיגוניות לאירוע מסוכן. "כבר כמה חודשים שתאורת הרחוב כאן לא עובדת. התרענו על כך, אבל התאורה לא עובדת. הדרך למיגוניות מפחידה ומסוכנת", היא אומרת ומספרת על שכנה שבריצתה אל המיגונית בשעת לילה כמעט ונחבלה. על חיי השגרה ללא קורת גג מגוננת מעל הראש היא מוסיפה ומספרת: "הילדים מפחדים גם לא בשעת האזעקה. הם כל היום קשובים לכל רעש, לחוצים כשכל רעש נשמע להם כאזעקה. אנחנו כאן שומעים את הבומים של אשקלון ואשדוד וגם את הירי של 'כיפת ברזל'. אנחנו שומעים הכול והתחושה היא שאנחנו חשופים, תחושה שממש לא ביתי הוא מבצרי...".
