ראש מועצת חוף אשקלון, יאיר פרג'ון, מדלג מאתר לאתר, מקיבוץ למושב, בין קסאם לגראד, פוגש את התושבים ומצוקותיהם ומשוכנע שהמענה היחיד למתקפה מעזה היא חיזוק השגרה הבונה והיוצרת וההבנה הערכית של התושבים בשאלת ה'למה אנחנו פה' ו'מה היעדים שלנו כאן בארץ הזו'. בין לבין הוא גם מבכה את מצוקת תושבי הקראוילות שהופקרו על ידי המדינה החל מהרגע שגורשו מבתיהם בגוש קטיף ולהערכתו יחלוף עוד זמן רב עד שיגיעו לפתרון קבע. אתה מדלג בימים האלה מאתר לאתר, מישוב לישוב. מה אתה שומע מהתושבים? "באזור שלנו מכירים כבר את האירועים הללו, אירועים שבאים בעליות ובירידות... אנחנו יודעים שאנחנו באזור מועד. כשאני אומר את הביטויים האלה לא תמיד אוהבים לשמוע אותי. מעדיפים שאדבר על דרישה לחסל את כולם, אבל אנחנו יודעים שזה לא מעשי, ועם זאת אנחנו יודעים שהם לא הולכים לוותר לנו ושלום כבר לא יהיה בעידן שלנו". תחושה מייאשת קצת, לא? "מהידיעה הזו אני מבין שההתכתשות תישאר כל הזמן והמשימה שלנו היא לנשום עמוק ולהתמלא באורך רוח. להבין את התפקיד שלנו כאן בארץ הזו ואת הייעודים שלנו". התושבים אצלך מקבלים את הגישה הזו, או שדורשים תכל'ס, תוצאות בשטח ומיד? "השבוע שידר הערוץ הראשון מכרמיה. ישבתי שם כשבשורה הראשונה ישבו ותיקי הקיבוץ, אנשים בני שמונים. פניתי אליהם ושאלתי אותם 'לא ידעתם שאתם ליד הרצועה כשבאתם לכאן? לא ידעתם שלא מזמן חלקם הגדול היה גר כאן ועכשיו הם במחנות פליטים? מישהו חשב שהם ישלימו עם זה?'. דווקא בגלל שאני מבין שהם לא מתכוונים לוותר אני מבין שאין מקום לאשליות של שלום. מכאן שאני צריך לחזק את עצמנו בכל המובנים". ואנחנו עושים את זה? אנחנו מחזקים את עצמנו? "לממשלת ישראל יש את האופציה ההתקפית שקיימת עוד מהימים שקדמו להקמתו של צה"ל. צריך לחזק את הגישה המבורכת הזו שאומרת שלא נחכה שיתקפו אותנו. יש גם את ההגנה הפאסיבית, וזו כיפת הברזל שהושקע בה הון עתק, וכעת כל העולם רואה, לומד ובקרוב יבואו לקנות את ההגנה הזו מאיתנו, וקיים גם המיגון שהושקע בו למעלה ממיליארד שקלים למיגון כל העוטף. נשאר החוסן החברתי שלא מורכב מדיבורים בעלמא, אלא מחינוך לערכים ולתודעה למה אנחנו כאן ומה המטרות שלנו. ככל שנחנך יותר את הנוער שזו הארץ שלנו ואין לנו אופציה אחרת החוסן שלנו ילך ויגדל. אם חלילה הייתה נמשכת המגמה הפוסט ציונית הנוראה שנשארה בכמה אוניברסיטאות, אנשים היו שואלים למה להישאר כאן, והקיבוצניק או המושבניק יעבור לאשדוד, לראשון לציון, אבל גם שם הוא יותקף כי הם מגיעים לכל מקום. הראיה שלנו צריכה להיות ראיה בונה, יוצרת, מחנכת, ראיה של חיי שגרה, והם שמעבר לגדר, אם הם בחרו אחרת שיחיו בג'יפה שלהם...". איך מגיבים התושבים אצלך לגישה הזו? "בשיחה ישירה קצת קשה לי להסביר את הדברים כי הרבה מהם מדברים מיד על בולדוזרים ומכת הרס, אבל אנחנו יודעים שזה לא רציני ולא מעשי. במקום להוציא אנרגיות על כעסים לא מעשיים צריך להתמקד בעשייה ובפיתוח, בשגרה החיובית שלנו". באים בטענות כלפי הצבא, שאולי לא עושה מספיק? "מתוך ידיעה והיכרות מקרוב אני יכול לומר לך שהצבא עושה את המרב ופועל באופן כירורגי כדי שלא לפגוע בחפים מפשע אלא רק במחבלים ורבי מחבלים. הצבא גם לא עורך כל הבחנה בין מנהיגות מדינית למנהיגות צבאית אצל המחבלים. כולם אותו דבר. הפעולה שצה"ל נקט בה ביום שישי הייתה נכונה ביותר. אסור לתת להם להתארגן ואח"כ לבכות שהם הגיעו לאילת וביצעו פיגוע. עדיף לתקוף כשהם ברצועה. עשר דקות אחרי החיסול התקשר אלי האלוף ועדכן אותי בפעולה ואמר להכין את התושבים והעברנו הודעה לכל התושבים שיהיו בטווח של 15 שניות ממחסה". ולמרות המחיר המיידי הזה שאתם משלמים מוכנים התושבים לקבל את הגישה הזו שלך? "האוכלוסייה היא לא חטיבה אחת. תמיד יש בשוליים מי שלא מסכים, אבל צריך לזכור שרוב ישובי עוטף עזה אלה קיבוצי 'השומר הצעיר' שהגיעו להתיישב בשנות הארבעים והחמישים מתוך אידיאולוגיה, מתוך הבנה שבמקום בו תעבור המחרשה יעבור הגבול". אנשים עוד מבינים את השפה הזו שאתה מדבר בה, אידיאלים, ערכים, מחרשה? "כך דיברתי השבוע בבית ספר מול תיכוניסטים, כך דיברתי בכל מקום. אני לא יכול לדבר אחרת. אני מבין שאנשים רוצים שהנוחות שלהם לא תיפגע, אבל צריך להיזהר מלהשמין שמא אחר כך נבעט. כשמדברים על כך שוב ושוב אנשים מבינים ומפנימים". ותחושתך לנוכח הסכם הרגיעה... "אני מרגיש פחד אימים, כי אני יודע שזה לא הסיבוב האחרון. אני יודע שהם יבצעו הערכת מצב, ילמדו מהשגיאות שלהם, ילמדו את החולשות שלנו, היכן כיפת ברזל לא מגנה ויתקפו אותנו פעם נוספת. צריך להבין שמי שמנהל את עזה זו איראן ולא העזתים עצמם. את זה לא רק אני אומר, אלא אנשי פיקוד הדרום". הזכרת קודם את המיגון. יש קבוצה שחשה מאוד רע בנושא הזה, המתגוררים בקראוילות. מה איתם? "כואב לי לדבר על זה. המדינה אומרת שייכנסו תוך שנתיים לבתי קבע, אבל אנחנו נכנסים כבר לשנה השביעית... שמו להם את צינורות המים הללו שהם נכנסים אליהם כדי לתת מיגון חלקי, אבל זה מחוץ לבית וצריך לרוץ אליהם, לפעמים בחמש בבוקר, לפעמים בשתיים בלילה, לפעמים זה מצריך ירידה במדרגות, מתוך שינה... זה לא נעים. היה סיפור אנושי כואב של משפחה עם חמישה ילדים. האישה תפסה שלושה מהילדים ואמרה לבעלה לקחת את השניים האחרים, כשהגיעה לצינור ראתה שהבעל לא הביא אותם. זה יצר סקנדל שלם. הוא כנראה לא שמע או שהיה תוך כדי שינה, וכך שני ילדים קטנים נשארו לבד בבית. המציאות הזו מושכת עכבות לשנים קדימה". אז הם מופקרים שם? "הם מופקרים מהרגע הראשון. מאז שהוחלט לגרש אותם מגוש קטיף. כל המערכות התארגנו כדי לפנות אבל מאז שהם כאן הכול בעצלתיים. אני לא אומר שיש שם אנשים רעים, אבל יש בירוקרטיה, והזמן נמשך ועוד יימשך הרבה זמן...". אתה מקבל את הטענה שנשמעת לא פעם כאילו אם הטילים היו נופלים במרכז התגובה הייתה נחרצת יותר? "אני שומע את הטענות אבל חושב שזו שגיאה. היא אירועים קשים מאוד בכל ערי ישראל. התפוצצו אוטובוסים ועמדנו תקופה חסרי אונים מעל שנה עד שיצאנו ל'חומת מגן'. הארץ שלנו כולה ספוגה בטרור, בבקעה, בגול מצרים ובכל מקום. מאז ימי עשיו ויעקב, מאז ימי הפלישתים אנחנו במאבק. ככל שנרגיש שאנחנו חלק ממארג היסטורי זה אמור לתת לנו יותר כוח. יש מי שהעובדה הזו מייאשת אותו, אבל לאן נלך? לטורקיה? לארה"ב? מי מבטיח ששם יימשך השקט לעוד שנים רבות?". אז מה, גורלנו להיות נרדפים בכל מקום? "גורלנו לחיי יצירה, שלווה ועשייה. אנחנו מייצאים תבונה וכבר היום מציון יוצאת תורה וחכמה. השכל היהודי מייצא את חכמתו לכל מקום". יש רגעים שבהם אתה קצת פחות אופטימי? "לא. חס וחלילה".
