איזה הורה לא מצא עצמו אינסוף פעמים מאדים מרוב בושה, כאשר פני ילדו היקר משתנים באחת ואת מקום החיוך הכובש וממיס הלבבות תופסת ארשת אימתנית, ממנה בוקעים קולות לא אנושיים בעוצמתם... אכן תסמין הילד הצורח והמשתטח בסופר מוכר וידוע היטב גם להורים נכלמים וגם לשלל אנשי המקצוע בתחום. אז מה באמת מביא לכך וחשוב מכך, איך ניתן לעצור את התופעה? בכדי לקבל תשובות עלינו להבין את נפש ילדנו: לילד אין את הדעת להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור הוא ילמד לדחות סיפוקים אך ורק אם יורגל בכך. כלומר, דחיית סיפוקים וקבלת המילה "לא" זהו דבר נרכש ולא מולד. ילד רואה את העולם דרך עיניו וחש שהוא מרכז העולם ממש, על כן "הכל שלי" ו"הכל מגיע לי". ילד שרואה הורים הבטוחים בעצמם ובהחלטתם, שלא ניתן לשבור להם את המילה, לא יעשה הצגה שלמה כאשר הוא נתקל בסירוב לבקשותיו. כמו כל אדם, גם ילדים שוברים מוסכמות רק כאשר הם מבחינים, בחושיהם המחודדים, בחולשה אצל המבוגר שמולם. ילד שמביים הצגה שלמה לעיני המון העם מבין שיש באמתחתו כלי נשק עוצמתי המכופף את הענקים (הוריו) המבוישים והם, מתוך מצוקתם, יענו לו ביתר שאת והעיקר שההצגה תיגמר. דרך פעולה זאת היא- היא חורבן חינוך הילד. כעת נבין שהמושכות לעגלת החינוך נתונות בידינו ועל-כן מן הראוי שננהיג אותן נכון: הורים הדואגים באמת ובתמים לחינוך ילדיהם צריכים לאפשר לעצמם להתבייש פעם או פעמיים בסופרמרקט או בכל מקום המוני אחר, מבלי להיכנע לתכתיבי ילדם. עמידה איתנה של ההורים תביא את הילד להבין שנקיטת פעולה זו של צרחות והשתטחויות לא מביאה לו את התוצאה המיוחלת אז הוא פשוט יפסיק לנסות. והעיקר לא להישבר! אמרתם "לא", עימדו מאחורי מילתכם ויהי מה. אם הילד יצליח לשבור אתכם פעם אחת, בוודאות ינסה זאת שוב. חשוב להבין מהו סדר העדיפויות = האם בראש הסולם עומד לנגד עינינו הרצון להביא את ילדנו לשתף פעולה בשמחה או הרצון שלנו בשקט רגעי: אם מה שמנהיג אותנו זה הרצון בשקט, אזי בכל פעם שילדינו ידרוש את שלו עם כל ההופעה הנלווית נענה לו "בלית ברירה" בכדי למנוע אי-נעימויות אך במקביל נלמד אותו להיות אומן לביצועי סחיטה רגשית וכלכלית. או הדבר שעומד לנגד עינינו הוא להביא את הילד להיות "משתף פעולה", כלומר להתנהל כפי שהיינו רוצים ומצפים ממנו להתנהל, צריך להיות ברור לנו ההורים שאין פשרות על עקרונות. אם אמרתי "לא" זה "לא" ושום הצגה שבעולם לא תשנה זאת. ניזכר בדורות קודמים בהם אבא היה מעיף מבט אל עיניו של ילדו, והאחרון היה "מקפל את זנבו מתחת לרגליו" ומציית ברצון. דבר זה התאפשר כאשר ההורה היה בעל ביטחון עצמי ומודעות לתפקידו כמחנך והיה ברור לכל שבעל הכח הוא ההורה ולא הילד. צעקות על הילד לא עוזרות! במקום לצעוק אחריו אימרו את ה"לא" בנחישות ובשקט, שכן, "דברי חכמים בנחת נשמעים". השתמשו בהזדהות עם רגשותיו של ילדכם ובנתינת אופציה חלופית לבקשתו: "אמא אני רוצה עוד ביסלי"... "אני לא מרשה, כבר אכלת שניים"... "אבל אני רוצה (הילד פורץ בבכי ובצרחות)!!!"... "אני מבינה שקשה לך ושהיית רוצה עוד אבל אני לא מרשה. במקום זה אני כן מרשה לך בקבוק מים".... "אבל אני רוצה ביסלי!!!".... "אני שומעת אותך ורואה שקשה לך, אמא מרשה לך כעת בקבוק מים". חגית אמאייב, יועצת נישואין ומשפחה, מטפלת גוף-נפש ובאתר הבית "בשניים ויותר" www.b-two.co.il .
