ביום שישי האחרון התכנסו לוחמי המילואים של חטיבה 5 לאירוע זיכרון והנצחה בתל מגידו לציון עשור לקרב בג'נין במהלך מבצע 'חומת מגן', קרב בו איבדו חמישה עשר מחבריהם. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם מי שכיהן בימי הקרבות כמ"מ ראש מטה החטיבה, סא"ל במיל רפי לדרמן, המספר על התחושות ועל משימות ההנצחה שנטלה על עצמה עמותת חטיבה חמש. בראשית דבריו מדגיש לדרמן את המניע המוביל לקיומה של העצרת שמתקיימת זו השנה השמינית – הנצחת הנופלים, הוקרה למשפחות החללים וציון הניצחון ועמידת החטיבה במשימה – טיהור קיני המחבלים בג'נין. הוא מזכיר את הימים שקדמו למבצע, ימים בהם הוגדרה ג'נין כ"בירת המתאבדים", המקום שממנו יצאו המחבלים המתאבדים לקפה מומנט, לסבארו שבירושלים, למלון פארק ולמקומות נוספים. המשימה שניתנה לחטיבה הייתה למגר את תשתית הטרור שבמקום ובמבחן התוצאה הנמדדת כעבור תקופה ארוכה הקרב אכן הוביל לתוצאה המקווה, אם כי במחיר כואב וכבד של אבדן חברים, לוחמים ומפקדים. "האירוע ביום שישי נועד לציין את הניצחון הצבאי", אומר לדרמן ומוסיף: "מאז המבצע ג'נין חדלה להיות מוקד פעילות טרור וכמעט לא היה בה פעולות טרור שלא כבמקומות אחרים ביהודה ושומרון". לדרמן מתאר את המסירות וההקרבה של לוחמי החטיבה שהגיעו בהרכב של למעלה ממאה אחוזים לקריאה שהגיעה אחרי חג הפסח, היקף הגעה שלא הותיר מקום בנגמ"שים עבור כל המתגייסים. בדבריו הוא גם מזכיר את ההחלטה הצה"לית לעמוד ברף מוסריות גבוה שהוביל לא פיעם לסיכון חיי לוחמים ובלבד שלא ייפגעו פלשתינים שאינם מעורבים בלחימה, "ובכל זאת הלוחמים לחמו בעוז ובגבורה שנשמעת כאילו לקוחה מסיפורי גבורה השייכים לדורות קודמים". לשאלה אם הגיעו לכנס אישים ממלכתיים שנוכחותם עשויה לשנות את האווירה הקיימת בחברה הישראלית ולפיה יש להתנצל על כל ניצחון בקרב, אומר לדרמן כי הגיעו בכירי צבא כדוגמת מפקד פיקוד המרכז עד לא מכבר האלוף אבי מזרחי, המח"ט הקודם והנוכחי, אולם בשל אופי האירוע, אופי חטיבתי פנימי לא הוזמנו לו אישים ממלכתיים. באשר לאותן החלטות קשות על סיכון חיי חיילים אומר לדרמן כי כמי שחלק מהפקודות עברו דרכו הוא מודע לכך שאכן הפקודות היו קשות ואכן באותם ימי לחימה לא היה ברור עד כמה האזרחים מעורבים ואם חיל האוויר יפעיל כוחות ריכוך מהאוויר. עם זאת הוא מוסיף ומציין כי במהלך הלחימה נחשפו אנשי החטיבה לאופן בו עשו המחבלים שימוש באזרחים כמגן אנושי, "ראינו מחבלים בתוך בית כשבקומה התחתונה נמצאים אזרחים. בתחקורים מאוחרים התברר שהם רצו לעזוב אבל המחבלים לא אפשרו להם. המציאות הזו יצרה בעיה והלוחמים עמדו בכך בצורה מעוררת השתאות". לדבריו היה קשה להחליט תוך כדי לחימה אם ההחלטות היו מוצדקות, אך במהלך הלחימה עצמה התברר שהלוחמים רואים בערכים ההומאניטאריים ערכים חשובים מאוד עבורם. עוד הוא מספר על לוחמים שנתנו ממעט האוכל שהיה בידיהם כחיילי חי"ר לאנשים מבוגרים ללא מזון בהם נתקלו במהלך הלחימה. כך גם מצאו לנכון לא פעם להשאיר כסף בבתים כמעין פיצוי ותשלום על השימוש במה שמצאו בבית. לנוכח כל זאת מתחדדת לכאורה תחושתם הקשה לנוכח סרטו של מוחמד בכרי 'ג'נין ג'נין' המתאר את הלוחמים כצמאי דם ורוצחי נשים וילדים. לדרמן אומר כי בשאלת היחס לבכרי וסרטו הדעות בקרב הלוחמים חלוקות. "אין קונצנזוס בקרב החיילים. לא כולם חושבים שצריך להתעסק בסרט הזה", הוא אומר ומציין כי ל-99 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל ברור שסרטו של בכרי מעוות את המציאות, ואולם עם זאת קיימות שתי בעיות מרכזיות עימן מתמודדים הלוחמים. האחת היא האפשרות שעודה קיימת, לטעמו של בית המשפט, להקרין את הסרט, עובדה המאפשרת פוטנציאל הסתה נוסף נגד חיילי צה"ל ואזרחי ישראל, והבעיה הנוספת היא העובדה שהמדינה מסייעת ללוחמים במאבקיהם המשפטיים נגד בכרי ולא להיפך. לטעמו מן הראוי היה שהמדינה תיטול לידיה את שרביט המאבק המשפטי נגד בכרי והחיילים יעמדו לסייע לה אם תזדקק לכך ולא להיפך. לדבריו המציאות הנוכחית דומה לאירוע ד"ר יהודה דוד שיצא למאבק משפטי עצמאי על טיהור שמו של צה"ל בפרשת מוחמד אדורה והמדינה סייעה לו בסופו של מהלך ולא להיפך. לדרמן מדגיש את חשיבות השאלה 'עד כמה ישראל כגוף שלטוני יוצאת למאבק נגד הסרט', בעיקר כאשר מדובר בסרט שנעשה על ידי יוצר ישראלי שהפך כלי שרת בידי התעמולה הפלשתינית.
