"תפסיקו לריב, אי אפשר לסבול את זה יותר. אתם תפצעו אחד את השני... אמרנו לכם להפסיק מיד! אתם שומעים?! ת-פ-ס-י-ק-ו כ-ב-ר. מספיק, נו מספיק... ד-י כ-ב-ר!!!", מי מאיתנו ההורים לא מצא עצמו חוזר על המילים הללו כמו תקליט שבור חסר תקנה.... אחת התופעות השכיחות, המורכבות והמרגיזות ביותר, הקיימת בכל בית בו יותר מילד אחד, היא מריבות אינסופיות בין הילדים. הורים רבים מוצאים עצמם פעם אחר פעם חסרי אונים ואובדי עצות בכל הנוגע לדרך ההתנהלות הראויה אל מול מלחמת הגלדיאטורים של מחמדי ליבם. לא אחת מוצאים ההורים הכואבים את ילדיהם, להם הם דואגים יותר מלעצמם, נחבטים ואף זבי דם האחד על-ידי השני אך דבר לא עוזר. רבים ההורים שחשים על סף ייאוש ומאבדים שליטה ברגע שרק מתחילה הלחימה העקובה מדם בין ילדיהם. חוסר האונים הולך וגדל עם גילם של הילדים, שכן חכם מי שאמר "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות" ואכן הניסיון מראה שאם לא ניתן פתרון הולם לבעיה, היא אכן הולכת ומחמירה ככל שהילדים גדלים והדבר אף מגיע לשיאים חדשים עם הגיעם לגיל ההתבגרות, גדוש ההורמונים והתהפוכות הנפשיות. מחקרים רבים אף מראים שרבים מהזוגות שמתגרשים, מגיעים לכך עקב אי הסכמות רבות בכל הנוגע לחינוך ילדיהם, דבר שמרחיק בין ההורים ואף מביא לעיתים עד כדי פירוק התא המשפחתי. הבעיה מתחילה כאשר אנו ההורים לא יודעים את הדרך הנכונה להכוונת ילדינו,שהרי איננו מקבלים הדרכה או רישיון בכדי להיות הורים ונדמה לנו שמכל הדברים שבעולם שעלינו ללמוד מגיל אפס, דווקא עם חינוך ילדינו נוכל להסתדר מבלי שנזדקק ללימודי תעודה, תיאוריה או טסט. בשלב זה, מאבדים הורים רבים את דרך הישר ונגררים אחר ילדיהם הישר אל מריבותיהם הקטנוניות, שבעצם נועדו מלכתחילה למשוך את תשומת ליבם. כך בעצם נופלים ההורים היישר אל תוך המלכודת אותה טומנים ילדיהם, שלא במודע שכן, אלו התנהגויות שטבועות בתת מודע של הילד כדרך טבעית להישרדות). על ההורים להבין שאת ילדותינו שלנו סיימנו ועל-כן אין כל צורך להיות חלק מילדותיותם של ילדינו. כאן עלינו לקחת את המושכות ולגלות מנהיגות: אל ניגרר לתוך רישתם של ילדינו, אלא נעבוד על עצמנו בכדי להתנתק רגשית ממריבותיהם. אם הם רוצים לריב שיריבו. אם כואב להם הם יפסיקו, זה כלל לא קשור אלינו. מה שבטוח הוא שהם לא זקוקים לנו בכדי שנאמר להם כמה זה כואב ומה עשויות להיות התוצאות. כל עוד הדבר לא גובל בפציעות, אל נתערב! שכן אם נתערב, או חמור מכך, אם ננקוט עמדה ונצדד באחד מהם, לבסוף נצא אנו הרעים שמקפחים, בעוד הם, כדרכם של ילדים כבר מזמן השלימו. אחד לשני הם יסלחו, לנו לא. כל התערבות של ההורים רק מוסיפה שמן למדורת המריבה ומלבה אותה עוד ועוד. ככל שנתעלם ונגלה חוסר עניין במריבות ילדינו, הם מהר מאוד יאבדו בה עניין. ובשפה משפטית, "התיק ייסגר מחוסר עניין לציבור" והמריבות יתמעטו. עלינו להבין שילדים הם ילדים ומלחמת ההישרדות בבית מחשלת אותם ומכינה אותם לזמן היותם אנשים בוגרים שיום יבוא ויעזבו את קן הוריהם אל העולם הגדול, בו בהחלט יזדקקו לכלים להישרדות שרכשו עם אחיהם. ואחרון חביב, אל נאשים עצמנו במריבותיהם ויותר מכך, ננקה היטב את מצפוננו בכל הנוגע למריבות ילדינו שכן הם בעלי זכות בחירה האם לריב או לא(כבר מהגיל הרך ביותר), וכן צריך שניים לטנגו וזה כלל לא משנה מי התחיל כי כידוע אין טלית שכולה תכלת ואי אפשר לריב באחד. ולסיכום, זכרו תמיד ש"אם אין כרטיסים, אין הצגה". כלומר, אם אנו ההורים לא נצפה בהצגתם של ילדינו, הם פשוט לא יציגו. חגית אמאייב, יועצת נישואין ומשפחה, מטפלת גוף-נפש ובאתר הבית "בשניים ויותר" www.b-two.co.il .
