ריח חריף של פיח ועשן מילא את האוויר ביום שני בלילה בשכונת ישראל נג'ארה ברחובות. העומדים בקרבת הבית שעלה בלהבות נותרו דוממים, מתקשים לדבר, לעכל את שקרה. האם ההמומה, אביבית, ששכלה רק רגעים ספורים לפני כן את כל משפחתה, בעלה וחמשת ילדיה הקטנים, מיררה בבכי. "אין לי בעל, אין לי ילדים", זעקה בכאב. "אין לי יותר שום דבר בעולם ששווה לחיות בשבילו", חזרה ואמרה ביגון. אף עין לא נותרה יבשה. כל הנוכחים הקיפו אותה בחום. שכנים, ידידים ובני משפחה ניצבו מולה חסרי מילים, רק חיבקו וניסו להרגיעה אולם הלב מיאן להאמין. כמה שעות קודם לכן הכל עוד התנהל כרגיל. אביבית ובעלה גיא שהו בבית הוריה המבוגרים, הסמוך לדירה שבה נמו באותה העת חמשת ילדיהם: אליאב (11), אביתר (8), אמיתי (7), שירה (3) ואיתמר בן השנתיים. לפתע כבה החשמל ובני הזוג שאער גילו לחרדתם עשן מיתמר מעל לדירה בה שהו ילדיהם. הם מיהרו למקום. האב נכנס לבית כדי לנסות להצילם. אביבית התקשרה להזעיק את כוחות הכיבוי וההצלה. היא ניצבה בקרבת הבית ולא יכלה לסייע ליקיריה בדבר. הקריאות לעזרה נשמעו למרחוק. האש בדירה הקטנה בערה לזמן קצר, אך התוצאה היתה קטלנית. גיא נלכד בלהבות ונספה יחד עם חמשת ילדיו. משפחה שלמה עלתה בסערה השמיימה והאם נותרה לבדה. רק לפני שבועיים קמה אביבית מהשבעה על אחיה רחמים, אשר נפטר בפתאומיות בגיל 49 ממחלה נדירה. "אבל של כל עם ישראל" האם עמדה שם, בפנים וידיים מפויחות, מסרבת לעזוב את יקיריה וממררת בבכי קורע לב. למקום הוזעק הרב זאב כהן, ראש אולפנת צביה רחובות, בה עובדת אביבית כמחנכת. באותה העת חגג בירושלים יחד עם משפחתו את שמחת שבע הברכות של בנו. טלפון בהול עדכן אותו על הבשורה הקשה והוא עזב הכל ומיהר להגיע. הרב כהן משחזר את רגע המפגש: "ניגשתי אל אביבית. היא היתה שם בחוץ נסערת, המומה ומוכת יגון. באותם רגעים היא היתה במצב של אדם חי-מת. זה היה מעמד מאוד קשה. היא שאלה אותי בבכי: 'הרב, איבדתי את כל המשפחה שלי. אין לי אף אחד. מה אעשה?' אמרתי: 'אביבית, את לא לבד. כל עם ישראל איתך. כולם אוהבים אותך. זה לא רק אבל פרטי שלך, כולם - האולפנה, השכנים, התקשורת - עם ישראל כולו כואב ומתאבל יחד איתך. זה אבל לאומי, את לא לבד'. היא הקשיבה לי ושתקה". הרב שמחה קוק: האמא היא מחנכת מצוינת ומסורה שמעמידה תלמידות יראות שמיים באולפנה, ובעזרת ה' הקב"ה ייתן לה את הכוחות הנדרשים לקום. ה' יראה לה את הדרך. היא צמחה בבית מלא באהבת ה' אחר כך החלה לתאר לרב כהן את השתלשלות האירועים. "היא סיפרה שהם עלו לעזור להורים המבוגרים שלה ולעודד אותם. פתאום היה קצר והחשמל קפץ אז הם ירדו לדירה, שם גילו את האש בוערת. גיא בעלה ניסה מיד להיכנס פנימה לחלץ את הילדים, והורה לה לא להיכנס בשום אופן לדירה. היא הזעיקה עזרה. אחרי כמה שניות, כשבעלה לא ענה לה, היא הבינה שמשהו נורא קרה". דו"ח הבדיקה לחקירת השריפה מלמד כי ככל הנראה היא נגרמה מקצר חשמלי ממטען של טלפון נייד. ששת בני המשפחה הובאו למנוחת עולמים, ללא נוכחות אימם שכוחותיה לא עמדו לה להשתתף בלוויית יקיריה. באולפנת צביה התקבלה הידיעה בתדהמה. אביבית היא מחנכת מוערכת באולפנה, ותלמידותיה התקשו לעכל את הטרגדיה. "ביום שלישי בבוקר הגיעו הבנות לאולפנה במצב לא פשוט", מספר ראש האולפנה, הרב זאב כהן. "התלמידות הגיעו ממררות בבכי, נסערות. לאולפנה הגיע צוות יועצים, מפקחים ופסיכולוגים שהדריכו את המורים ועברו בין הכיתות. אביבית היא בשר מבשרה של האולפנה", מסביר הרב כהן. "היא בוגרת שלנו, את שנת השירות שלה היא עשתה כאן, וכיום היא מחנכת ומורה מקצועית. אביבית היא חלק בלתי נפרד מהאולפנה, הבנות מחוברות אליה ולכן הכאב שלנו כל כך עוצמתי". במהלך היום הביעו הבנות את כאבן ושאלו את הצוות המקצועי והמחנכים שאלות. "הן שאלו בעיקר 'למה?'. למה ריבונו של עולם לקח אותם? למה נשמות צדיקות וטהורות כל כך עלו למעלה? מה עשתה אביבית היקרה שנגזר עליה לסבול כל כך? דיברנו על הצער הגדול של האלמנה. שוחחנו על גזירת שמיים והסברתי להן שאין לנו הסברים ותשובות לכך. הבנות העלו שאלות קשות, ואני מאמין שזה נכון וחשוב לתת גם לכך את המקום הראוי. דיברנו, עודדנו, ובסוף היום הן היו מאוששות יותר". ללוויה הלכו התלמידות בליווי צמוד של הצוות החינוכי. "יום שלישי השבוע היה היום האחרון לפני חופשת הפסח, אבל אנחנו נמשיך ללוות את הבנות ולתמוך בהן גם בהמשך השבוע בשיתוף עם ההורים. אנחנו כאן בשבילן". הרב זאב כהן מתאר את הבעל גיא שאער ז"ל כדמות מופת. "איזה אדם נפלא הוא היה. איזו יראת שמיים אמיתית, איזו ענווה, גומל חסד ונעים הליכות. הוא היה מסור כולו למשפחה ולרעייתו, מסירות שאין כדוגמתה", הוא נאנח. הרב כהן מבקש להעביר מסר של אחדות. "אחרי אסון כל כך קשה, עם ישראל צריך להתאחד ולחזק אחד את השני. דווקא בימים האלו לפני חג הפסח, ימים של הכנות ולחץ, זו הזדמנות להביט על הדברים בפרספקטיבה שהיא מעבר ליומיום, מעבר לכאן ולעכשיו ולהתבונן בהסתכלות של הכרת הטוב והודיה על מה שיש". המילים נגמרות רבה הראשי של העיר רחובות, הרב שמחה הכהן קוק, מתאר בבכי את הטרגדיה הקשה שפקדה את העיר רחובות בפרט ואת עם ישראל בכלל. "זה לא קרה ברחובות מעולם. בכל המלחמות וההתקפות מעולם לא פגע בנו שום טיל, והנה עכשיו פגע בנו טיל נורא ואיום. זו צרה נוראה, שכמעט ולא היתה כמותה. ממשפחה שלמה נשארה רק אמא. זה מחריד. זה כאב עצום, שכנראה בני האדם מתקשים לקלוט אסון בסדר גודל כזה. בפרשה שקראנו על הקמת המשכן, עם ישראל כל כך ציפה והנה בניו של אהרון מתו. ואז כתוב 'וידום אהרון'. אהרון קיבל עליו את הדין ולא אמר דבר. באסון כזה הלב מתקשה להכיל את הזוועה ונגמרות המילים. 'וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה''". עוצמת האסון הנוכחי הזכירה לרב את הטרגדיה המשפחתית אשר ניחתה עליו לפני ארבעים שנה. "בנר רביעי של חנוכה שנת תשל"ב נהרגו אחי, הרב שלמה זלמן קוק, אב"ד ורב העיר רחובות, ורעייתו יהודית ז"ל, יחד עם שני הילדים הקטנים, בתאונת דרכים קטלנית על פסי הרכבת. זה היה איום ונורא, אבל אנחנו לפחות אומרים תודה על ארבעת הילדים שנותרו", אומר הרב בקול חנוק. מה ניתן לומר לאם המתייסרת בכאב עצום שכזה? אילו מילות ניחומים יכולות להיאמר? "האמונה שנשמות בני המשפחה ממשיכות להתקיים בעולם הבא היא הנחמה. לא מדובר חלילה בכיליון, אלא הם עברו מהעולם הזה לעולם הבא. כשילד יהודי נפטר הוא עובר להיות במחיצתו של הקב"ה. זה לא אובדן, הוא עולה לעולם הנשמות, עולם הנצח. "האמא היא מחנכת מצוינת ומסורה שמעמידה תלמידות יראות שמיים באולפנה, ובעזרת ה' הקב"ה ייתן לה את הכוחות הנדרשים לקום. ה' יראה לה את הדרך. היא צמחה בבית מלא באהבת ה'", מציין הרב. "ההורים של אביבית הם אנשים לא צעירים שקמו רק עכשיו מהשבעה על הבן, והם מלאים באמונה. הסבא אמר למחרת האסון דבר מדהים. הוא ישב על הספה וקרא בבכי: 'ריבונו של עולם, ניסית אותי כשלקחת את הבן שלי, בחנת איך אני מקבל את הגזירה לומר קדיש אחרי הבן שלי ואני קיבלתי את הניסיון באהבה. אתה כנראה חשבת שזה לא מספיק ועכשיו לקחת לי את החתן היקר ואת חמשת הנכדים המקסימים האלו. אבל אני בעזרת ה' אעמוד בניסיון הנורא הזה, כי אני מאמין ויודע שכל משפטיך אמת'. לשמוע את הדברים האלו ולא להאמין, איזו אמונה צרופה. זה מדהים", אומר הרב קוק בהתפעלות. הפסיכולוג הקליני ד"ר צבי מוזס, מנהל מכון שילה, מתאר את תהליך השיקום של האם כ"התמודדות קשה מנשוא", אך יחד עם זאת מדגיש כי האדם ניחן בכוחות פנימיים אדירים לקום אף משבר טראומטי שכזה. "המכה היא בסדר גודל שקשה לנו כבני אדם להכיל, אבל לאורך זמן יש סיכוי בתנאים המתאימים שהיא תמצא את הכוחות להשתקם", אומר מוזס. "זה תלוי באישיות ובסביבה המשפחתית והקהילתית התומכת, וכמובן גם בסיוע מקצועי שיינתן לה". האמונה מסייעת בתהליך השיקום? "האמונה היא גורם מסייע. בהשקפה החילונית קשה לעכל מוות 'סתמי' כזה. אין משמעות למוות כזה נוראי. האמונה לעומת זאת, מעניקה הסתכלות אחרת, משמעות, הבנה. לצערי, במקרה כזה היא לא מספיקה", גורס ד"ר מוזס. "הדרך הצפויה לה כדי להתאושש ממכה כה כואבת היא ארוכה מאוד. זה מסוג המקרים שהמילים דלות מלתאר". אז אתה אופטימי? "אני חושב שהשיקום הוא קשה אבל בהחלט אפשרי. מקרים כגון אלו התרחשו בקרב ניצולי השואה שהתמודדו עם אובדן של יקירים וטראומות איומות, וניתן לומר שהדור הזה בסך הכל הצליח לשקם את עצמו ולפתוח בחיים חדשים. בתמיכה הנכונה ועם הסיוע הנדרש, האם תצליח לצאת מהשבר ולמצוא משמעות חדשה לחייה".
