זהו, פסח הגיע וזה באמת קרה לי, בדיוק לפי הספר. הפסח הזה לא יהיה כמו הפסח הקודם בו תכננתי לפרטים את הקיץ בחוף לבנוּן. הפעם אני מגיע לפסח כמו שצריך, לפחות אני מנסה שזה יקרה. אני זוכר שבשיחות הלא נגמרות שלי עם הר"מ בשמינית הוא זרק מידי פעם הבטחה שאם אתאמץ בשיעור א', אראה תוצאות מרשימות כבר בפסח באותה שנה. האמת שלא היה לי ראש לחפירות האלה כי הוא היה עסוק בדברים אחרים לגמרי, ובכל זאת נתתי לו קרדיט ושיתפתי פעולה עם השיחות שלו. ככה זה, הר"מ הוא הדמות הכי קרובה אליך בישיבה ולא מתאים בכלל לאכזב אותו. כל כך הרבה עבר מאז למרות שעברה לה רק חצי שנה. היה את הקיץ בלבנוּן שהיה מטורף.... טוב, עדיף שלא אזכיר מה היה שם, זה כבר לא מתאים אפילו לחשוב על זה. אחרי לבנוּן הגעתי לישיבה וחשתי זרות מוחלטת. הביגוד שלי נראה כל כך שונה, שלא לדבר על השפה. אחר כך שמתי לב שגם סגנון החשיבה שלי רחוק שנות אור מעולמה של תורה. שיעורי האמונה הרבים עצבו במשהו את הזהות הדתית-רוחנית שלי ואני כבר לא סתם עוד איזה "חילוני עם מכסה על הראש". גם בגמרא אני מרגיש כבר פחות ופחות עם הארץ. לימדתי את עצמי לראות בכל שורה ובכל רש"י שהבנתי - הצלחה של 100%. תוציאו לכם מהראש שזה קל ונעים. אין לכם מושג כמה דם אני יורק על הגמרא עד שאני מבין משהו וגם אז צריך לחזור כדי לא לשכוח. אתם לא יודעים כמה זמן אני צריך לשרוף על התרגום, הפיסוק והמבנה עד שאני מגיע לתוכן של הסוגיה. זה נחמד להיות יהודי אבל זה לא סוכריה על מקל. לפני חופשת הפסח בשמינית התגברתי על הפחד שעטף אותי, וניגשתי לר"מ לומר לו שלא יבזבז עלי עוד זמן עם דיבורים על ישיבה גבוהה כי אני מתגייס בנובמבר ובינתיים אעבוד במשהו. אמרתי לו שמוטב שישקיע באחרים "וילך על בטוח". אבל הוא לא וויתר העקשן הזה, וואללה הוא צדק. תראו אותי היום. מי היה מאמין שאריאל יהיה בייני"ש כבר באמצע שיעור א'. תאמינו לי אני לא יודע איך הצלחתי להתחבר לגמרא. הגעתי לפה במינוס רציני בנוגע לגמרא. מינוס בהבנה ומינוס בחיבור. אני לא יודע מה שמים פה באוכל, אבל נראה שכולם עוברים את המסלול הזה. מגיעים שונאים ואחרי כמה חודשים אוהבים, ואם לא אוהבים עדיין, לפחות מבינים שאי אפשר בלי גמרא. אולי זה משהו באווירה הכללית כאן ובאישיות שהתבגרה בינתיים ומסוגלת להקשיב הרבה יותר. בתחילת אלול לא היה לי מושג איך אני יושב יום שלם על אותו כיסא וקורא בספר עם מיליוני אותיות קטנטנות שלא דאגו לפסק אותו. אבל מה? עשיתי לי תוכנית. כיוון שבישיבה התיכונית הברזתי מהסדרים בדרך כלל, היה עלי להתרגל בשיטת "הצעדים הקטנים". בהתחלה ישבתי חצי שעה ואת יתר היום ביליתי בחדר, אחרי שבועיים העליתי לשעה וכך הלאה עד שהסדרים נהיו חלק ממני. אני מודה לה' שעזר לי להתחבר לעולם של הישיבה במהירות יחסית. יש אצלנו כמה חבר'ה בשיעור שנשארו עדיין שמיניסטים בכמה מובנים. הם עדיין סוחבים את החברָה מהסניף, ונכנסים פעמיים ביום לפייסבוק "להתעדכן חברתית", ופה ושם סרט בקולנוע במוצש"ים הארוכים של שבתות החורף בישיבה. היה לי קשה עם הקטעים האלה, אך למדתי לחיות עם זה. אין מה לעשות, כל אחד והקצב שלו. בסוף האסימון נופל. או שלא, ואז צריך להחליט מה הלאה. היו כבר שניים שעזבו בחנוכה והתגייסו במרץ. לא התחברו. זה טבעי אין מה לעשות. אבל מה שחבל שלא הלכו למכינה לקבל הכנה מסיבית לפני הגיוס. היה להם כל כך רע שהם פשוט עזבו את הכל מאחוריהם. אני כבר לא אהיה אותו בן אדם. עברתי מטמורפוזה בישיבה. כולם אומרים לי את זה. חלק לועגים לי פה ושם, אבל אני הולך עם האמת שלי עד הסוף. אני מוכן לשלם את המחיר החברתי, ומי שלא מקבל אותי כמו שאני, ומותח ביקורת מתמדת על הבחירות שלי הוא ממילא לא חבר אמיתי. עכשיו אני בדרך לר"מ שלי מהשמינית. החלטתי לבוא ולהודות לו על העקשנות המשתלמת שלו. לא האמנתי שאי פעם יהיה לי רצון וחשק לדבר איתו בלימוד. בזכותו אני אדם אחר, עם מחשבות ושאיפות אחרות. זה כבר שינה לי את כל החיים. גם הבית שלי יהיה שונה והאישה שאבחר תהיה שונה והכל בזכותו. למרות שאני מרגיש שסיימתי את הטירונות הישיבתית של תחילת שיעור א', אין לי ספק שעוד יהיו קשיים בהמשך ולבטים אינסופיים כי זה חלק מהעניין ומהבניין. אני בטוח שכדי להצליח עלי להישאר טירון כל יום. (הכותב הוא צביקה מור, ר"מ בישיבה תיכונית "חורב" ירושלים ומאמן הורים ובני נוער בישיבות תיכוניות)
