בכל שנה מתחדש הדיון על צמידותו של חג העצמאות ליום הזיכרון. תילי תילים של אידיאולוגיה נתלו במעבר החד הזה. באינספור טקסים העלו קריינים בקולם הרשמי והעמוק על נס את עוצמתה של השנייה המיוחדת בה מסתיים יום הזיכרון ומתחילות חגיגות העצמאות. כולם צודקים, אין לי ספק בכך. המעבר הקוטבי בין שני הימים הללו מאלץ את כולנו לעצור לעוד רגע אחד של מחשבה על מהותם של הימים הללו ויוצק ערך מוסף נוסף לעוצמת העצמאות. ובכל זאת אני מבקש להצטרף כאן לסוברים שיש להפריד. החיבור הזה הוא אמנם עמוס באידיאולוגיה אבל הוא כמעט בלתי אפשרי. אם היינו חיים בעולם של אידיאלים ואידיאות היה מקום למורכבות הזו, אבל לא זו המציאות. השטח נראה אחרת. לצד שירי האבל, הרעות והזיכרון שהפכו לפס הקול של היום הזה, לצד הציטוטים של בכירי האומה מטקסי הזיכרון ולצד סיפור חייהם של הנופלים הבוקע מכלי התקשורת אחרים נערכות ממש בסמוך חזרות ססגוניות ומדוגללות ולטקסי העצמאות החגיגיים. בעוד משפחות שכולות לרבבותיהן גודשות את בתי העלמין ומבכות את יקיריהן גודשים המוני בית ישראל אחרים את החנויות והקניונים בהיערכות לקראת מנגל הבשר של היום שלמחרת. נכון, לא נעים לדבר על זה, אבל זו המציאות. אני יכול לשער (לא ראיתי כי לא הייתי שם) את המעמד הסוריאליסטי שבו בשעה 11:00 בבוקר נעמדים לקוחות הקניונים לשתי דקות של צפירה סמוך למקרר הבשר, ידיהם עמוסות בשקיות ענק והם מתקשים להתנתק מהדילמה שקרעה אותם עד לפני שנייה, מה עדיף פרגיות על שיפוד או פרגיות פרוסות והאם עדיף קבב רומני או קבב מזרחי. זה לא עובד ככה חברים. אנחנו לא חיים בסרט של פליני. תנו יום של הפוגה, של נתק. נסו לתאר את כאבן של בני המשפחות השכולות שרק חזרו מבית העלמין, עקבות הדמעות עוד ניכרות על הפנים והמחשבות לוקחות אותן הרחק למחוזות דמיון וגעגוע. האם טבעי בעיניכם שמתוך גודל היגון והזיכרון יצאו בשעה שמונה בערב לאירוע הצהלות והצהלולים שבמרכז העיר? אז אמנם בעומק הדברים בשעה זו של שמחה מתבררת בתודעת ההורים השכולים ההבנה שהקרבן שהקריבו למען העם הוא מגש הכסף שעליו מוגשת מדינת היהודים. הכול נכון, אמת ויציב, אבל האם ידוע לכם כמה בני משפחות שכולות מתכנסים בבתיהם, מגיפים את התריסים, מכבים את כלי התקשורת כדי שלא יחדור אל מציאות האבל שלהם גם לא רמז להילולה שבחוץ? מהמעט שאני יודע (ובאמת מדובר במעט) יש רבים מאוד שכאלה. האם למענם לא ראוי שנחשוב שוב על החיבור הבלתי אפשרי הזה בין שני הימים. הרי בני עם אחד אנחנו, כאבם הוא כאבנו. כך לפחות אנחנו אומרים בכל הזדמנות. ואם תשאלו מה יהיה על כל אותן אידיאות מופלאות שהודבקו במרוצת השנים לאותו רגע נשגב של מעבר בין שני הימים? אל חשש, האידיאולוגים שבינינו יידעו לפזר את כל אותן אידיאולוגיות על פני היממה כולה, היממה שתפריד בין יום הזיכרון לחג העצמאות.
