עם סיומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי הטרור, נפתחו הערב (רביעי) אירועי יום העצמאות ה-64 למדינת ישראל, בטקס המסורתי בהר הרצל. טקס השנה מתקיים בצל האסון שאירע בשבוע שעבר במהלך החזרות לטקס, בו קרסו עמודי התאורה וגרמו למותה של הילה בצלאלי ז"ל. בפתח הדברים שנשא הערב (ד'), יו"ר הכנסת ראובן (רובי) ריבלין, בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, אמר: "היום אנו זוכרים שדור התנחלות היינו ועודנו. אל מול מאמצי ההתחמשות של שונאינו, מול נחשול של אסלאם קיצוני הגואה מעבר לגבולותינו ונוכח הלחימה הנמשכת בדרום – אנו זוכרים שטרם באה השעה המיוחלת להניח את חרבנו. אנו בטוחים בחוסננו ומאמינים, כמו בתש"ח, בצדקת דרכנו". בהמשך דבריו התייחס ריבלין לשיבתו של גלעד שליט ולמחאה החברתית, ואמר כי אלה היו רגעים של "יחד" עבור כל חלקי החברה הישראלית: "בשנה הזו שב בן אובד לחיק עמו. השנה זכינו לרגעים נדירים של התרוממות הרוח. זכינו לרגעים בהם אומה, חופשית ועצמאית, נושמת יחד כגוף אחד. בשנה הזאת טעמנו את טעמה המתוק של שותפות הגורל. לנגד עינינו התגלתה חברה שעוסקת לא רק במה לא או במי לא, אלא גם במה כן. זכינו להצצה לעתיד אפשרי של חברה ישראלית: אחראית יותר, מאוחדת יותר, אכפתית יותר." את עיקר נאומו הקדיש ריבלין לקיצונים ולקנאות אותם הוא כינה אויב החברה הישראלית: "ישנו אויב המסכן את עתידנו המשותף כאן ואת עתיד ילדינו, והוא הקנאים והקנאות. בל נטעה. המאבק באלה ששורפים מסגדים, איננו בין אנשי שמאל למתנחלים, זהו מאבק בקנאים; המאבק באלה שיורקים בפניה של ילדה בת שמונה, איננו מאבק בין חילונים לחרדים, אלא מאבק בשוליים קנאיים; המאבק "אינני מתיירא לא מאנשי איתמר או מגרון, נאמניה של ארץ ישראל ואוהביה, ואף לא מהמתנגדים למפעל ההתיישבות, אינני מתיירא, לא מתושב מאה שערים הדבק באמונותיו, ולא מתושב נצרת, שנפשו אינה יהודית ואינה הומייה לציון באלו החוברים לגרועים שבאויבנו, החותרים תחת זכותה של מדינת ישראל להתקיים, איננו מאבק בין ימין לשמאל או בין יהודים לערבים. זהו מאבק בקנאים ובקיצוניות. המאבק באלה שרואים בשירת נשים בצה"ל את "שעת השמד", גזירה שמוטב שייהרג ובל יעבור, איננו מאבק בין ציונות חילונית לציונות דתית, זהו מאבק בקנאות. המאבק במחרפיו ומגדפיו של בית המשפט העליון, מימין ומשמאל, באלו שמרעילים ויכוח לגיטימי וראוי, בהשתלחות מסוכנת, הוא מאבק משותף בקיצוניות." עוד אמר ריבלין: "אינני מתיירא לא מאנשי איתמר או מגרון, נאמניה של ארץ ישראל ואוהביה, ואף לא מהמתנגדים למפעל ההתיישבות, אינני מתיירא, לא מתושב מאה שערים הדבק באמונותיו, ולא מתושב נצרת, שנפשו אינה יהודית ואינה הומייה לציון. אני מתיירא מהקנאים. אני מתיירא מהקיצוניות. אני מתיירא מאלה, שאינם מהססים לשבור את הכלים בשם צדקת דרכם, מאלה שאינם חוששים מחורבן בית שלישי, אני מתיירא מאלה, שאינם מבינים שדרכנו המשותפת כאן, היא היא ברירת חיינו, היא דרכנו היחידה. בעת הזאת, כשלרגלינו מונחות שאלות היסוד של קיומנו כאן, עלינו להיאבק בכל אותם קנאים, מכל המחנות המהמרים על עתידה של החברה הישראלית, המאיימים על כל מה שבנינו בעמל ויזע, באמונה ובדם, בשישים וארבע שנות עצמאותנו." בסוף דבריו אמר ריבלין כי האחריות לעתידה של החברה הישראלית מונחת על כתפיו של הרוב האחראי והשקול מכל המחנות: "עלינו לדעת שככל שנעמיק את הבירור במחלוקות הקשות שבינינו, כך ילך ויגבר קולם הצורם של הקנאים. אסור לנו ליפול בידיהם כבני ערובה. דרכנו יחד ועתידנו המשותף לא יהיו אשליה: בתנאי שקולו של הרוב השקול, האחראי, מכל המחנות, יישמע. כאשר הרוב בציונות הדתית ישמיע קול ברור כנגד שימוש ציני בפסקי הלכה. כאשר הרוב בציבור החילוני, יעז להשתתף בעיצוב צביונה היהודי של המדינה. כאשר הרוב בציבור הערבי, יזקוף את ראשו ויצמיח מנהיגות המחויבת לשותפות בין יהודים לערבים. כאשר הרוב בציבור החרדי, יאזור אומץ וישמיע קול צלול בעד החרדים החלוצים שמשתלבים כבר היום בצבא, באקדמיה ובתעסוקה מבלי להתפשר על אורח חייהם." ריבלין סיים: "אחיי ואחיותיי, לפתחנו מונחת האחריות. אני מאמין, שבידנו הדבר. עלינו להבטיח כי אש ציון והציונות - אש תמיד תהיה. חג עצמאות שמח ישראל!" ריבלין הדליק משואה עם סיגלית וירון, הוריה של סגן הילה בצלאלי ז"ל, לכבוד ירושלים והכנסת, לכבוד מתיישבי בית השיטה ובית אל וביניהם בני גוש קטיף, לכבוד אנשי המילואים ונשותיהם, לכבוד יונתן פולארד ש"הקריב את חירותו למען חירותנו", ולכבוד תושבי הדרום "העורף העומד איתן בחזית המערכה של כולנו".
