טור על זוגיות ומשפחה במדור נשים עם מנחת הנישואין שרית יורב. מדי שבוע נעלה שאלה בנושאי זוגיות, נישואין, משפחה ועוד. הפעם שאלה ששלחה אלי אחת הגולשות. אני מביאה כאן את השאלה ככתבה, עם שינויים קלים בלבד. שאלה: אני נשואה 5 שנים, אנחנו ב"ה אוהבים ומסתדרים מצויין. בעלי רגיש מאוד, מתחשב ומבין. הלוואי על כולן. כשהתחתנו החלטנו שאני אעבוד ואביא פרנסה ובעלי ישקיע בלימוד תורה, לפחות בעתיד הנראה לעין. אני עובדת קשה - 8 שעות ביום, אחה"צ מטפלת בילדים, הרבה פעמים תוך מלחמה בעייפות שמשתלטת עלי.. גם בערב אני לא נחה – אני מסדרת את הבית, מבשלת למחר וכו'. בעלי לומד בעיקרון כל היום. בהפסקת הצהריים הוא מטפל בילדים, אוכל וישן. הבעיה שלי היא שאני לא מרגישה שבעלי מתאמץ ומשקיע כמו שאני עושה. יש לו שתי הפסקות בין סדרי הלימוד והוא מאחר אחרי כל הפסקה וזה מאוד מפריע לי למרות שהוא אומר שאנשים לא מגיעים בזמן, אלא באיחור של רבע שעה. לפעמים הוא חוזר הביתה לפני סוף הלימודים כי קשה לו. בערב הוא כבר יותר משנה לא לומד. הוא אומר שלפעמים הוא במצב שהוא לא מסוגל לחשוב. לא שלא מצליח להתרכז, אלא לא יכול לחשוב. לדעתי, ואני אומרת לו אותה, שילמד משהו יותר קליל שלא דורש מאמץ מחשבתי רב. אני מרגישה שאני מתאמצת מאוד בשביל שהוא ילמד ויתקדם והוא לא עושה ב- 100% את חלקו בשותפות. זה כ"כ מתסכל אותי שלא תמיד אני מוצאת בעצמי כוחות לעשות את תפקידי בערב ולבשל למחר. מה הטעם שאני אעמוד לבשל אם הוא בבית. אין סיבה שאני אעשה את זה ולא הוא בעצמו. אנחנו לא מדברים על זה. אני מצפה ומקווה שיום אחד המאמצים שלי ישאו פרי ובעלי יראה שיש לו קרקע נוחה ותומכת להשקיע בלימוד ויעשה את זה יותר טוב. אני גם חוששת לבקר ולהלחיץ אותו. רק להדגיש - זה לא שהוא לא לומד. אבל הוא לא לומד כמו שחבריו לומדים וכמו שציפיתי לפני החתונה. הוא מאוד מוכשר, הוא אחד מהטובים והמוערכים בכולל שלו. אני מצפה שיתייחס ברצינות ללימודים, לפחות כמו שאני מתייחסת לעבודה וחושבת פעמיים לפני איבוד כל שעת עבודה. בעלי היה רוצה עוד ילד כרגע ומצידי זה פשוט לא בא בחשבון להוסיף עוד מטלה משמעותית כ"כ, ואני מדברת אפילו רק על ההיריון, לא על עוד ילד לטפל ולהשקיע בו. בעיני, אין שום סיבה שכשהוא עייף הוא חוזר הביתה או הולך לישון וכשאני בעייפות תמידית של היריון אטפל בילדים כאילו לא כלום ואעבוד כרגיל. אשמח לשמוע את דעתך, אני מוכנה ששאלתי תפורסם בעילום שם, כמובן. תודה. תשובה: ראשית, יפה שחשבת על הרעיון לשתף אותנו בעניינך. אני בטוחה שזה יחכים את כולנו. הערה נוספת לפני שנתחיל, את השאלה של תכנון המשפחה עליכם לברר מול הרב שלכם כיוון שזו בין השאר שאלה הלכתית ולא רק זוגית, וכמובן שאין באפשרותי לענות עליה. את מציינת שאתם אוהבים ומסתדרים מצויין, ולמרות התחושה הזו שלך, את לא מוותרת, ולא מטאטאה את הבעיות מתחת לשטיח אלא מסוגלת להיות כנה עם עצמך ולראות גם את הנקודות שאולי פחות מחמיאות לכם כזוג. את רוצה להתמודד מול הנקודות האלו ולחיות חיי זוגיות טובים יותר, מאמינה בנישואין שלכם ובאדם שבו בחרת להיות בעלך, ועל כך הערכתי הכנה. לשאלתך, את כותבת כך: "כשהתחתנו החלטנו שאני אעבוד ואביא פרנסה ובעלי ישקיע בלימוד תורה" . להחלטה הזו של שניכם, קוראים בשפה המקצועית "חוזה הנישואין". לא תמיד החוזה כתוב, אך תמיד ישנן ציפיות הדדיות, של בני הזוג זה מזה. ציפיות אלו עולות ובאות לידי ביטוי עוד בקשר שלפני החתונה, וההסכמה להינשא מבוססת על מעין התחייבות למלא את הציפיות הללו. ישנם חוזים שונים כמובן, החוזה תואם את האופי והשאיפות של בני הזוג. יתכן למשל זוג שבו הציפיה היא שהבעל יפרנס והאישה תגדל את הילדים בבית ולא תצא לעבוד מחוץ לבית. את מתארת תחושות קשות, אני שומעת בדברייך תסכול, מירמור ואולי אפילו תחושה של ניצול. וזאת כיוון שלפחות מנקודת המבט שלך, ה"חוזה" הופר. את מרגישה שאת עושה את חלקך ב"חוזה" אבל בעלך לא. יש לבחון האם לדעתו של בעלך הוא באמת לא עושה את חלקו. מה קבעתם? האם קבעתם לימוד תורה של יומם ולילה? של כל דקה פנויה? שילמד גם בהפסקות? שאין איחורים לאף "סדר" ואין יציאות מוקדמות בשום פנים ואופן (למעט מקרים חריגים)? אולי לא הגדרתם בדיוק ולכן מה שמבחינתו נחשב לימוד רציני (ואת כותבת שהוא אכן נחשב כאחד שלומד באופן רציני) מבחינתך הוא "חיפוף". למשל: לדעתו, לאחר בכמה דקות ל"סדר" זה לא כל-כך נורא. אולי הוא סתם לא "ייקה" ואולי הוא מסתמך על כך שבימי שישי הוא משלים או אולי נשאר גם כמה דקות אחרי הזמן הרשמי של סיום ה"סדר". יכולות להיות כמובן עוד סיבות, אני רק מעלה אפשרויות שנראות לי הגיוניות. יתכן שגם מבחינתו של בעלך את לא ממלאה את חלקך בהסכם. זה נשמע לך בוודאי לא הגיוני, הרי את כל-כך טורחת ומשקיעה בבית כדי שהוא יוכל להתפנות ללימוד התורה. אבל אולי הוא מצפה שתאפשרי לו, למשל, ללמוד גם בין הסדרים (=בהפסקה) במקום לשמור על הילדים? ושתמצאי סידור כמו בייבי-סיטר או צהרון לילדים, לשעות האלו, עד שתשובי מהעבודה. אולי בעיניו את לא מספיק משקיעה בבישולים או בשטיפת הבית. אני מאמינה ומקווה שאת באמת שלמה עם הבחירה שלך להיות נשואה לאברך עם כל המחוייבות הכרוכה בעניין, שחפצת בכל זה מצד עצמך ולא עקב לחץ חיצוני של החברה, ההורים וכדו'. תחושת השלמות הזו היא שנותנת לך את הכח לכל ההשקעה העצומה שלך, מתיחת היכולות שלך עד לקצה (ואולי אפילו מעבר). למרות כל ההשקעה הזו, יתכן שבעלך חש שהלימוד שלו פחות מוערך בעיניך. אולי בגלל ההערות של "מה כדאי לך ללמוד" (משהו קליל, כאשר הוא לא מסוגל לחשוב), הוא מרגיש שאת לא סומכת על שיקול דעתו, על לקיחת האחריות שלו על עצמו ועל איחוריו, על החלטתו מה ללמוד וכדו'. זו תחושה לא-קלה לגבר שאמור לשדר עוצמה ו"גב" להישען עליו, כאשר לא סומכים עליו. יש כאן מעין פגיעה ב"גבריותו", פגיעה בבטחון העצמי ובדימוי העצמי שלו. מחשבות שכאלו יכולות להגיע אפילו עד כדי כך שהתחושה הזו תגרום לו אפילו ללמוד פחות כי ממילא "מה הלימוד שלי שווה, ומה אני שווה?". מלבד כל זאת, יש אפשרות נוספת. בעלך לומד טוב, את משקיעה כדי שהוא ילמד אבל יתכן והוא רוצה בשלב זה של חייו לעשות משהו אחר או אולי לשלב משהו נוסף בסדר היום שלו בנוסף ללימוד התורה. בכל זאת עברו חמש שנים מאז עודכן "חוזה" הנישואין שלכם.. זהו דבר שחשוב מאוד לעשות – לעדכן את "חוזה" הנישואין מדי פעם. לבחון מידי פעם אם מה שהתאים לכם עד היום ממשיך להיות טוב עבורכם. יתכן שתגיעו למסקנה שאתם ממשיכים באותה מתכונת (הוא לומד ואת מפרנסת), אבל תגיעו למסקנה הזו אחרי שבחנתם היטב את מציאות החיים שסביבכם, אחרי שבדקתם האם באמת זה טוב לכם. מתוך בירור מחודש שכזה, "חוזה" הנישואין מקבל משנה תוקף וקל יותר ליישמו. מפני שכאשר ה"חוזה" מתעדכן, בעצם בוחרים בו מחדש, רוצים בו יותר. הרצון הזה הוא המניע ליישום מוצלח יותר. כתבת שאתם לא מדברים על זה ולדעתי כאן טמון המפתח לפתרון הבעיה. למעשה אתם לא בודקים האם ה"חוזה" שעליו סיכמתם עדיין רלוונטי ונכון עבורכם. העובדה שלא מדברים על בעיות היא בעיה גדולה מצד עצמה בלי קשר לעניין החוזה. בעיות לא נפתרות מעצמן. ובמקרה זה אי-מימוש החוזה (לפחות לטעמך) הוא בעיה שיש לדבר עליה. בשיחה כזו תגלו זה לזה את מחשבותיכם ורצונותיכם הכמוסים יותר או פחות. אולי קשה לו ללמוד יום שלם והוא רוצה לשלב גם עבודה. אולי הוא רוצה ללמד ולתת מעצמו בחלק מהיום, ובשאר היום להמשיך ללמוד. אולי לך קשה לפרנס, ההריונות קשים וגם הטיפול בילדים לא קל והיית רוצה לעבוד בחצי משרה ולא במשרה מלאה. החיים הם דינמיים ומשתנים כל הזמן, ההתעלמות ממציאות החיים ודבקות עיקשת ב"חוזה" הראשוני ברוב המקרים יוצרת מרמור, תחושה שבן הזוג "הולך איתי ראש בקיר" וכדו'. תחושה כזו חוסמת אותנו מלתת לבן הזוג בלב שלם, מפני שקיימת תחושה חזקה אחרת כאילו בן הזוג "חייב" לי, למרות שמבחינתו אני בסה"כ ממלאה את מה שהתחייבתי כאשר נישאנו. כל זאת מכיוון שכאשר נישאנו היה לי יותר קל ופשוט למלא את המחוייבות הזו, ובינתיים המחוייבות הזו נעשתה יותר קשה ליישום, דורשת הרבה יותר כוחות ובעצם בעוד בן הזוג חושב שאנחנו "מאוזנים" מבחינת "חשבון בנק האהבה" (ראי בטור הקודם) אנחנו בעצם ב"מינוס", מצפים לקבל מבן הזוג והוא אפילו לא יודע את זה!! כמובן שהתחושה הזו מעכירה את האווירה בבית, כל אחד רוצה לקבל במקום לתת, וכידוע האהבה מבוססת על נתינה!! לכן הדרך שלכם לעזור לעצמכם היא לשבת ולשוחח בנחת וברוגע על הציפיות ועל איך כל אחד רואה את מימושן אצלו ואצל בן זוגו (אולי כדאי שתבקשי ממנו שהוא יאמר ראשון את דעתו, יתכן שמחכה לך תשובה מפתיעה) ומתוך כך תגיעו לדבר על השאלה האם צריך לשנות את הציפיות או רק לחפש דרכים של המרצה ועידוד ליישומן. אולי תגלי שבעיקר את צריכה ללמוד להביט על בן זוגך בעין טובה יותר ואולי הוא יצטרך ללמוד להביע יותר הערכה למאמצייך המרובים. שתזכו לתת לזו וזו לזה, בלי התחשבנות, מתוך כבוד והערכה הדדית לאישיותו, לשיקול דעתו ולרגשותיו של בן הזוג, מתוך רצון בטובתו ובהצלחתו של השני! בהצלחה רבה! שרית יורב - מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים sarityorav@gmail.com
