כשעיתונאי כותב ספר, וזהו עיתונאי ותיק שיודע לכתוב, קשה להניח את הספר מהיד.

בתחושה הזו לא פוגמת העובדה שהספר נכתב על אירוע שהחל להתגלגל לפני למעלה מ-20 שנה (תחילת התחקירים בשנת 1990) ואת תוצאותיו יודעים הקוראים מראש (דרעי הורשע בשחיתות וישב בכלא).

בספר חדש בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, מתאר העיתונאי מרדכי גילת, אז מ"ידיעות אחרונות", את מסכת האירועים שסביב פרשת דרעי: כיצד הגיעו אליו, תחקירן ותיק בעיתון נפוץ, חלקי מידע אודות מעשים פליליים שביצע דרעי כמנכ"ל משרד הפנים וכשר הפנים לאחר מכן.

בזמן שהחל לאסוף את החומרים וכשהחל לפרסמם בסדרת כתבות, החלו לחצים כבירים עליו ועל עורך עיתונו לעצור את התחקיר. גילת מתאר האזנות בעזרת מתקני ציתות שחוברו למרכזיית הטלפונים בביתו, מכתבי איום שהתקבלו וסבר פנים רעות שהראו לו עמיתיו שאהבו את דרעי.

את הסיבה לכל אלה תולה גילת באופיו והתנהלותו של דרעי: בעל קסם אישי, כריזמטי ורהוט מחד גיסא, ומפזר שלמונים תוך הפחדות מאידך.

הוא מתאר את התחקירים שהעלו רשויות מקומיות מסואבות (אחת הדוגמאות המפורטות היא עיריית ירושלים, בראשה ישב טדי קולק שנכנע ללחצים, לעומת שמואל מאיר – סגנו, שדרש הסברים להתנהלות הקלוקלת).

הוא מתאר את התקשורת שהתמכרה לחביבותו של דרעי: מזרחי-חרדי-מחמד, תוך העלמת עין מפרשיות שהתפרסמו, (במקרה של רפיק חלבי, מנהל החדשות בערוץ הראשון, תמורת ניהול הקמפיין של ש"ס בערבית) ומתאר אותו "האתרוג הראשון".

לצד תיאור רשויות ממשלתיות כאלו ואחרות, שסרחו תחת שלטונו של דרעי במשרד הפנים, מתואר בספר כיצד שר האוצר דאז, שמעון פרס, ומנכ"ל משרדו יוסי ביילין, הרעיפו כספים ותקציבים עבור פרויקטים הקשורים לש"ס, תמורת תמיכתו בתהליך השלום של דרעי שהביא עימו את הרב עובדיה יוסף, ח"כיו ומפלגתו.

ביילין עצמו הודה כי לא ראה פסול בהעברת כספים אלו כשהמטרה היא "לקנות את השלום".

הספר רצוף סיפורים על מינויים שהזמין דרעי אצל ראש הממשלה רבין, החל במנהל כלא מעשיהו וכלה בפרשת בראון-חברון, בה ניסה דרעי להשפיע על בחירת התובע במשפט מולו תמורת הצבעה על מסירת חברון, ועוד ועוד.

בספר לא קיבלתי תשובה לאחת השאלות המטרידות ביותר: מעגל השחיתות היה כה גדול, כיצד יתכן שרק איש אחד נתן את הדין?

הוצאתו לאור של הספר דווקא עתה, אינה מקרית. מהקריאה בספר ניתן להבין בקלות כי גילת, איך לומר בעדינות, לא מת על אריה דרעי, וזה בהחלט אנדרסטייטמנט. ניתן להניח כי גילת מנסה להזכיר לציבור המתגעגע והכמה לאיש הכריזמטי הזה, שלא בטוח שהוא האיש המתאים לתפקיד מפתח במדינת ישראל.