מימי קדם היו הרי מירון מוקד להתיישבות ויעידו על-כך אתרי העתיקות ומערכות קבורה המצויים במרחב. אחד החשובים והידועים שבהם משתרע ממערב למושב מירון ובו מזהה המסורת היהודית את מקום קבורתם של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ורבי אלעזר בנו. מימי הביניים נודע הציון בספרות עולי-הרגל ומתקופת המקובלים של צפת במאה השש-עשרה הוא מהווה אתר עלייה לרגל, בייחוד בהילולה המסורתית ביום פטירתו של רשב"י ב-י"ח אייר (ל"ג בעומר). בשל קדושתו של המקום נעשו בו כמה ניסיונות להתיישבות יהודית בעת החדשה. אחד מהם התרחש בשלהי המאה התשע-עשרה, כאשר ר’ יהושע ביין עלה לארץ-ישראל מוורשה, התיישב בצפת ורכש משייח’ הכפר הערבי מירון כברת אדמה הגובלת בדרומה עם קבר הרשב"י. בקיץ תרנ"ח (1898) נחנך במקום מושב זקנים, ביוזמת קבוצה מפרנסי העדה האשכנזית בצפת החברים ב"זוהר הקדוש", שפעלה במטרה להרבות לימודי קודש על קברו של התנא. מוסד דומה הוקם בצפת רק בשנת תרס"א (1901). בראשית המאה העשרים לא שפר גורלו של מושב הזקנים, ובעיתונות העברית פורסמו קריאות של רבנים להעניק לו תמיכה כלכלית. בה בעת פעלו מנהליו בראשות ר' אלעזר יעקב פודהורצר למשיכת צעירים להתגורר בו, באמצעות הקמת ישיבה שתשמש "...מעוז הוא לאברכים תלמידי חכמים השוקדים על התורה ועבודה...ומחסה לזקנים אומללים המבלים שמה שארית ימיהם עה"ת [על התורה] ועבודה...". לגיוס כספים להשלמת הדירות אף ערכו מנהלי המוסד הגרלה על הבתים "...בהישוב החדש ’כנסת ישראל וישיבת בר יוחאי’ אשר במירון אצל ציון גדול אדונינו התנא אלקי ה"ר שמעון בר יוחאי ור"א [ורבי אלעזר] בנו...". בל"ג בעומר תרע"א (15.5.1911) התאסף על גג קבר הרשב"י קהל רב וצפוף לחזות ב’הדלקה’, אך זמן קצר לאחריה נשבה רוח פתאומית ופיזרה את הלהבות לכל עבר. מפחד האש נזעקו ההמונים לאחור והביאו לקריסת מעקה הגג עם העומדים בקרבתו לתוך חצר המבנה. הפצועים פונו למושב זקנים וישיבת בר יוחאי, שם הוגשה להם עזרה ראשונה והמתים הועברו לחדר מיוחד. לאחר פינוי הנפגעים לצפת עסק מושל המחוז (הקאימקם) בקבורת המתים והקהל שנותר במקום ספד להם בעצב ובכי. באסון במירון קיפחו את חייהם אחד-עשר איש ונפצעו בו למעלה מארבעים, חלקם נותרו נכים. בל"ג בעומר תשע"א (2011) מלאו מאה שנה לציון האסון שהפך לאירוע מכונן, אך עד כה לא נעשתה כל פעולה ממשית להנצחת הנספים בו. במלחמת העולם הראשונה התגוררו במוסד יהודים מבוגרים בודדים והצעירים נמלטו מעול הגיוס לצבא התורכי. בראשית תקופת המנדט פעל פודהורצר לשיקומו ופנה לממסד הציוני בירושלים לקבלת תמיכה כלכלית. אולם הוא לא זכה בסיוע הדרוש מחשש לאי-סדרים בניהול המוסד. לאחר פטירתו המשיך בדרכו בנו, משה פודהורצר (פדהצור), לימים יו"ר ועד הקהילה העברית בצפת בתקופת המנדט וראש עיריית צפת הראשון לאחר הקמת מדינת ישראל. בשנת תרפ"ד (1924) הוא יזם עם הבנקאי אליהו קלינגר את סלילת הכביש מצפת למירון, וגייס לשם כך כספים ממשלת המנדט וממוסדות יהודיים. בל"ג בעומר תרפ"ה (1925) נחנך הכביש בטקס רב רושם, ונקרא ’דרך ישראל’, על שמו של הנדבן היהודי-אמריקני ישראל הכהן קניגסברג, שתרם מחצית מעלות סלילתו. מגילוי-דעת של הרב יוסף חיים זוננפלד (יוני 1926) עולה כי מנהלי וגבאי המוסד "...טרחו הרבה לתקון בדק הבית אשר נפרץ...בימי המלחמה...". בחלוף שלוש שנים (1929) תיאר הסופר פנחס גרייבסקי את התפתחותו והציג עדויות רבות של רבנים ואנשי שם המוקירים את פועלו: "המוסד הזה מכיל חצר גדולה עם עשרים וחמשה בתים, שבהם גרים בקביעות תלמידי חכמים, זקנים וזקנות, ומתכלכלים מקופת המוסד, המוסד מסודר בטיב טעם, עם כל הנוחיות, בכל בית ובית זורמים מים חיים על ידי ברזים מיוחדים, ישנו גם בית מרחץ עם אמבטיאות, ובכלל שורר נקיון מופתי בכל המוסד... לפני הבתים ישנו גם גן יפה, ומשני צדי הדרך המובילה אל המוסד נטועות שתי שדרות עצים יפים". ברבות השנים הנהיגו מנהלי המוסד מסורת בל"ג בעומר, שבמסגרתה הזמינו את משתתפי ההילולה בקבר הרשב"י ללון בשטחו וסיפקו להם מזון ומשקה. במאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) ניצלו חייהם של שוכני המקום בזכות המוכתר של הכפר הערבי מירון, אך בעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) הוא ניטש בהדרגה, עד שנעזב סופית במלחמת העצמאות, במהלכה שימש האזור כבסיס לכוחות ’צבא ההצלה’ בפיקודו של פאוזי קאוקג’י. במבצע ’חירם’ (28-31.10.1948) נכבשה מירון בידי חטיבה 7 ותושבי הכפר הערבי נמלטו ממנו. בל"ג בעומר תש"ט (16.5.1949) הוקם המושב מירון בידי עולים וחיילים משוחררים מתנועת 'הפועל המזרחי'. במקביל ייסדה תנועת 'בני עקיבא' את ישיבת בר יוחאי במבנה מושב זקנים והישיבה ההיסטוריים ועל שרידיו של הכפר הערבי. בשנים האחרונות זוכה שימור אתרי המורשת לעדנה מחודשת ולתמיכה ממשלתית. על רקע זה מן הראוי להתייחס בכובד ראש גם לתרומתם של בני 'היישוב הישן' להתיישבות בארץ-ישראל בכלל ולמוסדות תורה וחסד שהוקמו ביוזמתם להיאחזות יהודית במקומות הקדושים בפרט. הכותב, ד"ר דותן גורן, הוא עמית מחקר בקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה באוניברסיטת בר אילן, וחוקר את המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים בארץ-ישראל בעת החדשה.
