יום ל"ג בעומר שצוין בשבוע שעבר העלה מחדש את השאלה אותה נהוג לשאול מדי שנה באקדמיה ובתקשורת בדבר הצורך ההיסטורי במרד בר כוכבא, המצביא שיש המקפידים לבקר את מעשיו ולראות בהם כאלה שסיבכו את עם ישראל במלחמה חסרת סיכוי שהובילה לחורבן גדול וקשה. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם צבי נגלר שחקר לעומקה את סוגיית בר כוכבא והמרד שהוביל והנהיג נגד הרומאים. ביקשנו לשמוע את חוות דעתו בשאלה – משיח או אולי משיח שקר? בראשית דבריו מציין נגלר כי תהיה טעות ללמוד על דמותו של בר כוכבא אך ורק מהממצאים ההיסטוריים והתיעוד העתיק, שכן מעט המסמכים שעוסקים בדמותו נכתבו בידי היסטוריונים רומאיים שהיו בעלי רצון של שמחה לאיד לעם היהודי הכבוש ומנגד רצון וחובה למצוא חן בעיני השליט. כך גם היה יוספוס פלביוס שלאחר נפילת יודפת העתיק את אופי כתיבתו לכזו המוצאת את החיובי בדמותו של טיטוס. מנגד הוא מציין כי יש לזכור כאשר מנתחים את התייחסות חז"ל לדמותו של בר כוכבא שהתייחסות זו אינה מתמקדת בתיאור הקרבות, במניין האנשים ובהשתלשלות ההיסטורית אלא במסר הערכי העולה מהדברים לדורות. עוד מציין נגלר כי הדברים אותם הוא אומר נובעים מתוך מחקר שביצע מתוך התפיסה אותה קיבל מהרב ד"ר זיני שקבע כי ניתן לקבל פרטים היסטוריים מהיסטוריון רומאי במידה והדברים נאמרים לפי תומו, היינו תוך כדי ציון עובדות ולא כאשר מדובר באמירה בעלת משמעות המודגשת על ידי אותו היסטוריון. כזו היא העובדה אותה מתאר יוספוס פלביוס ולפיה במהלך המצור הרגו הרומאים מעל 1,100,000 יהודים. לדבריו בנקודה זו של טבח המוני שמצא לו גם אזכורים בדברי חז"ל החלה השתלשלות העניינים שהובילה למרד בר כוכבא כאשר "אש החורבן בערה בעצמותיהם של היהודים" והשאיפה למרד המתינה לרגע בו תוכל לפרוץ. 3 שנים חלפו ומצדה חרבה בנפילתם של אלף איש ששלחו יד בנפשם בשם החירות. נגלר מספר כי מאז זמנו של הקיסר טיטוס, מחריב הבית, ועד מרד בר כוכבא מתמנים ארבעה קיסרים רומיים: דומיטיינוס, נרווה, טריאנוס, ואחרון ולא חביב, אדריאנוס. קיסרים אלו התאפיינו באמירות חמורות מאוד כלפי היהודים, אמירות עד כדי רמה "המנית" של להרוג לאבד ולהשמיד את היהודים כיעד ואסטרטגיה. מציאות זו חיזקה בקרב היהודים את תחושת התסכול והצורך לפרוץ במאבק, אלא שעדיין לא קמה הדמות שיכולה הייתה להנהיג מהלך שכזה עוד הוא מזכיר בהקשר זה את המרד הנוסף שפרץ בזמן טריאנוס. היה זה לאחר המרד שגרם לחורבן, הידוע בכינוי "מרד התפוצות" בו נטבחו יהודים בהמונים, עד שטריינוס "זכה" ליום חגיגי על מפלתו שיונצח במגילת תענית, ולכינוי המפוקפק בדברי רבותינו במדרש איכה "שחיק טמיא". ואז הגיע אדריאנוס שבראשית דרכו משדר הומניזם ופתיחות כלפי נתיניו, ובמדרשים רבים אנו מוצאים אותו מקיים דיונים ודיאלוגים עם אחד מגדולי התנאים באותו הדור – רבי יהושע בן חנניה. הדברים הגיעו עד כדי כך שאדריאנוס אף אישר לבנות מחדש את ביהמ"ק, והמדרש יספר לנו (ב"ר סד) שפפוס וללוליינוס, שני יהודים נכבדים בעלי מעמד, אף החלו בתכנון לוגיסטי לצורך עולי הרגלים. החדשות יוצרות בלב היהודים תקוות חדשות שהנה הגיע עת גאולתם, אולם אז נכנסים הכותים לתמונה. בעקבות לחץ מצד הכותים (בדיוק כפי שעשו אבות אבותיהם כ-450 שנה לפני כן בהקמת בית שני!) טענו הכותים כי בניית ביהמ"ק תעורר את היהודים למרוד בשלטון, ואדריאנוס נשמע להם ומבטל את בניית ביהמ"ק ואף דואג לנפץ את אבניו (דברים רבה ג, יג). לא חולף זמן קצר ואדריאנוס אף מחליט לבנות במקומו היכל לאליל זאוס בקרבת המקדש. "בלב כל יהודי נורמאלי החל כבר המרד. הכאב עקב החורבן והגזירות הביאו את היהודים לסף פיצוץ ורתיחה" הזעם והתסכול היהודי מגיעים לרמת רתיחה ובכל הארץ נשמעים קולות למרד. רבי יהושע בן חנניה עושה מאמצי על כדי לשכנע את העם שלא לפתוח במרד. "בלב כל יהודי נורמאלי החל כבר המרד. הכאב עקב החורבן והגזירות הביאו את היהודים לסף פיצוץ ורתיחה", אומר נגלר. היהודים פותחים בהכנות למרד, מבצרים את מקומותיהם ומכינים מחילות תת קרקעיות למקלט כפי שמתאר ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס. בשלב זה נכנס בר כוכבא בו רואה רבי עקיבא כמשיח. המדרש מספר ש"היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות". נגלר מציין שגם אם מדובר בתיאור מוגזם הרי שחז"ל לא הגזימו ללא צורך ולתיאורים שכאלה היו מגמות רוחניות וערכיות שביקשו להנחיל לדורות הבאים. המרד נפתח ובר כוכבא נאבק ומנצח לא מעט כוחות רומאיים. אדריאנוס, שמרגיש שהקרקע הולכת ונשמטת מרגליו, שולח לגיונות שלמים למאבק נגדו ובמקביל מביא לארץ ישראל את הקלף החזק שלו - יוליוס סוורוס שמצליח לייצר לחץ ומצור סביב בר כוכבא, השמיד את המורדים שלב אחר שלב. נפילת ביתר מתרחשת לאחר שאדריאנוס כמעט ונואש מלהפיל את בר כוכבא, בעזרתו של כותי אחד הרואה את צערו של אדריאנוס, ונחלץ לעזרתו. הוא מעמיד פנים שדיבר עם רבי אלעזר המודעי, קרובו של בר כוכבא, כאילו רבי אלעזר אומר לו שהוא רוצה להיכנע לרומאים. בר כוכבא שומע זאת והורג את רבי אלעזר. בעקבות כך נגזרת גזירה משמים על מותו של בר כוכבא. בר כוכבא נהרג ואדריאנוס מסתער על ביתר, מתעלל קשות ביהודים ומכאן מתחילה התקופה הקשה "דורו של שמד" כאשר אלפי יהודים נטבחים באכזריות נוראה, ביניהם רבי יהודה בן בבא ועוד, והגזירות הרוחניות מאיימות על קיומו של העם. עד כאן סיפורו של בר כוכבא, ונגלר ממליץ לנו שלא לשפוט את הסיפור על פי סופו אלא על פי המסר העולה ממנו. "לא לשפוט את הסיפור על פי סופו אלא על פי המסר העולה ממנו" ראשית הוא מזכיר את העובדה שעל חורבן ביתר אנו צמים עד היום בט' באב. זאת על אף שנפילת ביתר נגרמה מכשל מוסרי חמור של שמחה לאידם של תושבי ירושלים שחרבה. למרות זאת חז"ל מציינים את בתי התפילין שנמצאו בידיהם כעדות למעלתם. באשר לבר כוכבא עצמו מזכיר נגלר את הסברו של הרמב"ם ולפיו בר כוכבא היה מעין ניסיון למשיח, ניסיון שכשל כאשר נהרג בעוונות, עוונות דורו ועוונותיו הוא. רבי עקיבא לא טעה. הוא אכן דימה ובצדק שזהו המשיח. עד שבר כוכבא מת, קובע נגלר הרואה בדמותו של בר כוכבא ניצוצות אור ששיגר הקב"ה לעמו לאחר החורבן והמשבר הגדול. לקראת תום דבריו עלתה שאלת התקשורת והאקדמיה העכשווית. מדוע הם ממהרים לשלח בבר כוכבא את חיצי הביקורת המשוננים שלהם ואף לתאר אותו כמי שהביא לחורבן העם והארץ? להערכתו של נגלר "ההיסטוריה והפרשנות נגזרות מהשקפת עולמו של הכותב", ומשום כך גם עדויות ארכיאולוגיות מקבלות פרשנות על פי התפיסה אותה מבקשים להנחיל נגד משיחיות דתית. "לא זו דרכם של חכמים, אלא להידבק באמת". ואולי מאחורי ההתנכלות הזו לדמותו של בר כוכבא עומד הלהט לשלום, להט המוביל לתקיפתו של כל מי שמעז להניף חרב על אויבי העם? אולי... נגלר מזמין את הציבור להגיב ולחוות דעה: tsvinag@gmail.com
