העיתונאי קלמן ליבסקינד מציג בטורו השבועי בעיתון מעריב את הצביעות בבית המשפט העליון שהורה על הרס הבתים בשכונת האולפנה. אם חמשת הבתים בשכונת האולפנה בבית אל יהרסו, זה לא יהיה בגלל שום נימוק משפטי. שלא תתבלבלו. מדובר בסיפור פוליטי. המדינה הורסת היכן שהיא רוצה ומסרבת היכן שהיא לא רוצה. הבאתי כאן בעבר תיקי ראי מהמגזר הערבי כדי להוכיח את זה. הנה סיפור מעניין אחר. בשנת 1982 רכשה חברת "הר וגיא", השייכת לגואל האדמות, איש השומרון משה זר, שטח אדמה גדול בסביבות הכפר סרטה שבשומרון. זר ביצע את הרכישה לפי הספר, הגיש את המסמכים ל"וועדה לרישום ראשון של נדל'ן שטרם נרשמו" - זה שמה של הוועדה שמטפלת בבקשות כאלה ביהודה ושומרון - וביקש לרשום אותה על שמו. הוא גם פירסם מודעה בעיתון "אלקודס" ועל לוח המודעות בכפר, כדי לאפשר הגשת התנגדויות. בסופו של הליך, ולאחר שהמדינה התעקשה לרשום מחצית מהקרקע על שמה כדי שתוכל להקים עליה בהמשך את הישוב ברקן, נרשם החצי השני, 92 דונמים, על שם החברה של זר. מתי שהוא, במהלך שנות התשעים, הקצה הממונה על הרכוש הממשלתי ביו"ש לחטיבה להתייישבות בהסתדרות הציונית קרקעות באזור וזו הקצתה אותן הלאה לאגודה השיתופית ברקן, שהקימה עליה שכונה לתפארת. ביולי 1998 החלו עבודות הפיתוח של השכונה. כמה חודשים אחר כך הבחין זר שעבודות הבניה מתבצעות על האדמות הפרטיות שלו. באפריל 99' פנה פרקליטו במכתב ראשון למינהל האזרחי והתריע על כך שיחידות דיור הולכות ונבנות על קרקעותיו. בהמשך נערמו במינהל האזרחי מכתבים נוספים. "החלקה כולה מכוסה בבתי הישוב ברקן", כתב שוב פרקליטו, אבל במינהל בחרו להתעלם. על חלק מהפניות לא טרח איש להשיב. בתשובה לאחרות הבטיחו ממשרד הממונה על הרכוש הממשלתי לבדוק ולחזור עם תשובה. באוגוסט 2007 פנה משה זר לבית משפט השלום בירושלים, באמצעות עו"ד דורון ניר-צבי, ודרש מהמדינה לסלק את ידה מהקרקע ולהחזיר לידיו את השטח. על העובדות לא היה ויכוח. בדיון שהתנהל ביוני 2008 הודו באי כוח הממונה וההסתדרות הציונית כי "אין לנו כל טענה לגבי זכויות התובעת (חברת 'הר וגיא' – ק.ל.)". נציגת פרקליטות מחוז ירושלים, עו"ד חלי לסר, הודתה באותו דיון כי "בדקנו את טענת התובעת ואכן שכונה בישוב ברקן מצויה על קרקע שיש לתובעת זכויות בה מכוח החלטה בדבר רישום ראשון". בפברואר 2008 הגישה הפרקליטות כתב הגנה. כל מי שקרא מעט על עמדת המדינה בפרשת האולפנה, חייב לקרוא את המסמך הזה. הפרקליטות מודיעה בו לבית המשפט כי למרות שהקרקע הפרטית של זר אינה חלק מהאדמות שעליהן היה אמור לקום הישוב ברקן, אין לה שום כוונה להרוס את הבתים שנבנו עליה. למה? מכמה סיבות."במהלך תקופה זו נבנו עשרות יחידות דיור בשטח זה, המהווה כיום מרכז חייהן של עשרות משפחות. ברי, כי הסעד המבוקש של סילוק יד אינו ישים". את עמדתה הפנטסטית וההגיונית למדי של המדינה, מומלץ מאד להשוות לעמדתה של אותה מדינה בעניין שכונת גבעת האולפנה בבית אל. גם בבית אל מתגוררים אנשים במשך שנים, גם בבית אל השכונה הזו היא מרכז חייהן של עשרות משפחות. אלא שככל שהדברים אמורים בעמדתה של הפרקליטות, כשמדובר בתביעה של יהודי, הרי שאי אפשר להשיב לו את אדמתו כי זה "לא ישים" לעקור עשרות משפחות מביתן. כשמדובר בערבי, התובע את אדמתו במחיר הוצאתן של 30 משפחות, זה ישים גם ישים. הייתה למדינה עוד טענה אחת מדוע לא להחזיר למשה זר את אדמותיו. "שיהוי". הבתים בברקן החלו להבנות, הסבירה המדינה בבית המשפט, כבר במהלך שנת 1997-1998. "משום מה התובעת המתינה למעלה מעשור לצורך הגשת כתב התביעה ומלבד שליחת מספר מכתבים לא נקטה כל צעד ממשי לצורך עצירת פעולות הבניה המבוצעות בשטח...עצם חלוף הזמן מצדיק את דחיית התביעה". טיעון יפה. עכשיו נבדוק מה קרה בגבעת האולפנה. אם בברקן שלח משה זר מכתבים למדינה במשך כל הליך הבניה, הרי שבגבעת האולפנה אפילו מכתבים לא היו. הערבי הטוען לבעלות על הקרקע ראה מול עיניו את השכונה נבנית על אדמתו, ישב מן הצד ושתק, ולבג"צ הוא הגיע לראשונה רק כאשר הסתיימה בניית כל הבתים כולם. איך מתכוונת המדינה לפתור את בעיית הקרקע של זר? "הסעד העיקרי במקרה דנן", הסבירה נציגת הפרקליטות לבית המשפט, "הוא תשלום דמי שימוש ופיצויים". ממש אותו פתרון שביקשו המתנחלים להגיע אליו עם הערבי, שטוען שהקרקע ששכונת האולפנה נבנתה עליה שייכת לו. יכול להיות שלמדינה יש פתרון אחד ליהודים ופתרון אחר לערבים? לבלוג המלאה
