מידי שנה בשנה, סביב ל"ג בעומר, מגיע "שבוע ההוקרה למערך המילואים". עבדכם הנאמן, "משרת מילואים פעיל" על פי ההגדרות הצבאיות, מקפיד לעטות על גופו לפחות פעם בשנה את מדי הזית. אימון או תעסוקה, חדיומי או תרגיל גיוס, אנו אנו הפלמ"ח, באים, עושים מה שצריך ושבים בשמחה גדולה הביתה. אז למה "יום ההוקרה" ו"שבוע ההוקרה" כל כך מרגיזים אותי? אספר לכם. לפני קרוב לעשור נישאתי לבחירת ליבי. לפני החתונה, כמנהג ישראל, הודרכנו אשתי ואני, היא על ידי מדריכה ואני על ידי מדריך. אחד הדברים הראשונים שלמדתי היה, בנוסף להלכות ולהנהגות הראויות, היה שאהבה לא מתחילה במילים אלא במעשים. מי שרוצה לבטא את אהבתו לאחר צריך בראש ובראשונה לבטא זאת בפועל, המילים צריכות לבוא אחר כך. כך גם ראוי שהמדינה, צה"ל, משרד הביטחון וכל מי שקשור לנושא יעשו בכל הנוגע לחיילי המילואים. אין כמו חיילי המילואים להראות את האהבה למדינה במעשים. לא תמיד הדיבורים חזקים, אבל אותם אנשים שהיו איתי בסיור על צירי הבקעה בשעה שכמעט כל מי שקורא את השורות הללו הסב לשולחן הסדר הראו במעשים של ממש את אהבתם למדינת ישראל ולעם ישראל. אלו לא היו חיילים בני שמונה עשרה. לכמעט כל אחד מהם חיכתה בבית אישה או חברה, עם ילדים קטנים, או קצת יותר גדולים. הגעגועים חנקו לכולנו את הגרון אבל אנחנו היינו שם. היינו שם בשביל תושבי ישובי הבקעה, בשביל האורחים שצריכים להגיע בשלום וצריכים גם לשוב בשלום לביתם (לצערנו עדיין לא זכינו שכל מי שמתארח בסדר חוזר לביתו רק במוצאי החג), בשביל תושבי ישובי השומרון שהבקעה היא קו ההגנה הקדמי שלהם ובשביל כל אזרחי ישראל שיכולים לישון טוב בלילה. אנחנו את המעשה שלנו עשינו, אבל נדמה שהמדינה קצת מתקשה בעשיית המעשה שלה. פרופ' אריה אלדד נוהג לספר, כי בתגובה לשאלה "כיצד אני יכול/ה להודות לך?" ענה פעם לשואל/ת, "מילא פעם, אבל מאז המציאו הפיניקים את הכסף כל כך פשוט להודות". בעולם חומרני כשלנו הבעת התודה היא בעיקרה כלכלית. המדינה השתפרה אמנם בנושא זה בעשור האחרון אולם שתי דוגמאות בהן נתקלתי לאחרונה יבהירו את הבעיה. דוגמה ראשונה: מתברר שמי שעובד ביותר ממקום עבודה אחד, ועבדיכם הנאמן הוא אחד שכזה, נאלץ לתבוע את "דמי המילואים", כלומר המשכורת החודשית הרגילה שמגיעה עבור ימי המילואים, בעצמו. הסידור של תביעה אוטומטית של שכירים עובד רק לגבי המעביד "הראשי", את השכר בגין שאר המעבידים יש לתבוע עצמאית בהליך בירוקטי מעצבן ולא ידידותי במיוחד. התוצאה: עיכוב ניכר בתשלום יתרת השכר החודשי עבור תקופת המילואים, עיכוב שיש לו מחיר (באוברדרפט, כמובן). דוגמה שניה: כל מי שיוצא למילואים מכיר את התופעה: מילואים עולים כסף, ולא מעט. זה מתחיל בבייביסיטר שתוציא את הילדים מהגן ביום שבו הבעל היה צריך להוציא אותם, ממשיך בצורך "לפצות" את הילדים" ולהקל על האמא/ האשה, ובכלל, מילואים עולים לנו, והרבה. מתברר שגם בצה"ל "גילו" את התופעה וקבעו כי מי ששירת למעלה מ-5 ימי מילואים בשנה אבל לא הגיע לסף "התגמול המיוחד" (10 ימים) יקבל 200 ש"ח בגין "השתתפות בהוצאות". דא עקא, בגין האימון בצאלים שביצעתי בחודש אוגוסט (חופש, ילדים בבית, הרבה הוצאות...) קיבלתי את ההשתתפות עכשיו, כולמר לפני 20 יום. נכון ש"טוב מאוחר מאשר לעולם לא", אבל למה בעצם לא מוקדם יותר? אז תעשו לי טובה, מעשים, לא דיבורים...
