פרופ' רנה לוי, יהודי אמריקאי, הוא בכלל נוירו-פרמקולוג, רוקח בהכשרתו. ובכל זאת, כיהודי שמצפה לבנין המקדש וכואב את הגלות, הטרידה אותו הסוגיה של שנאת חינם. מה ההבדל בין שנאה "סתם", כזו שמניעה עמים להלחם זה בזה, המשמשת כלי להמנע מאיומים על הישרדותינו, לבין שנאה חסרת יסוד מיותרת? להפתעתו, גילה לוי שאין באמת הגדרות מדויקות ושאיש לא בחן את הנושא ממש לעומק. כאן עוררה סקרנותו האינטלקטואלית והוא יצא למחקר בנושא. הוא פותח את המחקר בהגדרות הפסיכולוגיות והנוירולוגיות לשנאה, ועובר להבנת ההבדלים שבין שנאה לאהבה. מתברר, שהם מתבססים ממש על אותם היסודות, בשני הקצוות השונים של הסקאלה: אינטימיות, להט רגשי ומחויבות. הדרך שבה אנו מפרשים הערות, מבטים או תגובות אחרות לרעתנו, גורמת לכך שאנו חוקקים בזכרוננו סיטואציות פוגעניות. כך, אנשים שביום-יום תמיד שוכחים איפה הניחו את המפתחות, יכולים לצטט מילה במילה משפט פוגעני שנאמר להם ע"י החמות/השכן/הגיס, לפני 20 שנה. בספר מתוארים מקרים שונים מחיי היום יום, וההשתלשלות העתידית שעשויה להיות אם יבחר האדם בהתנהגות א' או ב'. אם כהן לא הזמין את לוי לחתונה, לוי נפגע. אם לא יזמין- הוא נוקם, אם יזמין ויאמר לו "אני לא כמוך" – הוא נוטר טינה. אם כן, כיצד ניתן "להרוג" את השנאה שעלולה ללבלב? לוי חוזר שוב ושוב על האפשרות להעלות את הדברים הכאובים לשיחה גלויה ופתוחה וכך ללבנם וליישר את ההדורים. עם זאת, הוא מציף נושאים לשנאה שאינם כרוכים במעשה פוגעני מסוים או בפרשנות כזו. אם ניזכר בקיץ האחרון, נוכל להזכר בשנאת העשירים בגלל הקנאה בהם. לפעמים מקנאים באדם בגלל יופי, חכמה, מעמד חברתי או ציפיות מוגזמות מהזולת שהוא אינו מודע אליהן ('מדוע הוא לא קונה לי מתנה למרות שעברתי לבית חדש?!', למשל). לאחר סקירה היסטורית של תקופת שנאת החינם והחורבן שהגיע בעקבותיה, מתייחס הסופר לשאלה האם הפרדיגמה עובדת הפוך - האם התכנסות עם ישראל בארצו מביאה לכך ששנאת החינם תבוטל? בספר הוא צולל למקורות מגוונים בניסיון לתת תשובות לשאלות כבדות המשקל שהוא מעלה, בצד תיאורים מוכרים לכולנו כחלק מהדיון המרתק. למעשה, הוא מציב בפנינו אתגר לא פשוט: להבין את משמעותה של שנאת חינם, וע"י כך לתעל אותה לאפיקים פחות מזיקים ולרסן את ביטוייה.
