אבדה הבושה: עורך דין דרש מלקוחו, ניצול שואה, שכר טרחה בסך 30% מהפיצוי שייפסק לו, וזאת למרות שהחוק מגביל את השכר בתביעות הללו ל-8% בלבד.
הכל החל כאשר נוכח ניצול השואה לגלות כי תביעתו לפיצוי שהגיש באופן עצמאי נדחתה. בלית ברירה פנה לעורך הדין שהצליח להשיג עבורו פיצוי של 155,000 שקל. בעקבות הצלחתו, לא חשב עורך הדין פעמיים ודרש מהניצול לשלם לו 57,000 שקל - שכר הטרחה, עליו, לטענתו, סיכם מראש, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה משנת 2009.
כשניצול השואה ניסה לטעון כי מדובר בשכר טרחה מוגזם, השיב עורך הדין כי המגבלה הקבועה בחוק לא חלה על הליכי ערעור.
בתגובה פסקה השופטת ארבל-אסל כי אין מקום להבחנה לה טוען עורך הדין וביטלה את דרישתו. בדבריה ציטטה מתוך פסק דין של בית הדין הארצי למשמעת בלשכת עורכי הדין: "מי שעוסק בענף זה של המקצוע חייב להתאים את עצמו לתנאים המיוחדים שלו, כולל הגבלת שכרו. פיצויים מגרמניה באים להיטיב נזקים שנגרמו לעם ישראל כתוצאה מהתנהגותו הבלתי אנושית של העם הגרמני בזמן השואה. פיצויים ותשלומים אלה הם פיצוי מערי, בטל בשישים, של הסבל, הנזק והעוול שנגרמו לקרבנות השואה. הצדק דורש שגם עו"ד שמטפל בעניינים אלה יקבל שכר צנוע יותר ומוגבל למקסימום מסוים".
ארבל-אסל הוסיפה: "אינני מוצאת לנכון מדוע יש להפלות לרעה אדם שבפנייתו הראשונית לא הוכר כנכה אלא בפנייתו השנייה בלבד. ברי כי לא לכך התכוון המחוקק בקובעו שיעור נמוך ומגבלות על קביעת שכר הטרחה... לדעתי, דבריו של המשיב וניסיונו למצוא פרצות בחוק והקלות וכן נסיונו לגבות שכר טירחה הגבוה פי ארבעה מהשכר הקבוע בחוק, אינן עולים בקנה אחד עם תום הלב המתחייב בעניינם אלו, ועם הדרישה המתבקשת מהם כי בעניינים רגישים כגון אלה, עליהם לפעול ברגישות ובעדינות".