הרושם שהותירו ספריה רבי המכר של רבקה אליצור בילדי ישראל לא פג עם השנים. ילדים ומבוגרים, שזיק של ילדות עוד נותר בהם, מדקלמים עד היום את השירים והסיפורים הערכיים והלאומיים שכתבה לפני שנים רבות. לכבוד שבוע הספר העברי פגשה כתבת הירחון פנימה בילדיה - תמר, אורי, יואל וורד - המוכרים כל כך מספריה, וביקשה מהם לספר על דמותה ועל החיים לצד אימא סופרת. כל סופר ומשורר מאחל לעצמו שהסיפורים או השירים שלו יחיו לנצח, ושימשיכו לקרוא בהם גם שנים אחרי שיצאו לאור. נדמה לי שלא אטעה אם אומר שהסופרת רבקה אליצור עשתה זאת. כמעט יובל אחרי שיצא לאור הספר "שלום לך אורחת", הוא עדיין ספר חובה בכל גן ילדים דתי. מי שלא גדל על "רותי חמץ" או על "שתי חברות ומשלוח מנות" ממש סובל מחסך. אז מה עושה את הסיפורים והשירים של רבקה אליצור לבני אלמוות? "קודם כול אלו סיפורים שלקוחים מהחיים", אומרת תמר, בתה הבכורה של רבקה אליצור. "אימא הייתה מתבוננת בילדים, רואה את התגובות שלהם וכותבת על זה. זה אמיתי וזה מדבר אל הילדים. וחוץ מזה הסיפורים הם חלק מהחינוך הדתי: שבת, חגים. זה לקוח מתוך ההווי של הבית. זה היה ההווי שלנו". תמר מספרת על בית דתי שבו האם, רבקה, הקפידה מאוד על הביחד המשפחתי והשקיעה מאוד בילדיה. "היא התחילה לכתוב לילדים רק אחרי שלה עצמה היו ילדים", אומרת תמר. "היא מאוד אהבה לספר סיפורים. הייתה מספרת לנו תמיד סיפורים לפני השינה, גם סיפורים שהמציאה. בדרך כלל היא הייתה מקריאה לנו את הסיפורים לפני שיצאו לאור". זה מחייב - להיות ילדים של סופרת של כך מפורסמת? "הסיפורים החלו להתפרסם כשהיינו קטנים", אומרת תמר, "זה משהו שאת גדלה לתוכו". בתחילה הייתה הכתיבה בעבור רבקה אליצור תחביב בלבד. היא הייתה בעיקר מורה. רק בהמשך, כעבור כשני עשורים, עזבה את ההוראה והתמסרה כליל לכתיבה. בעלה, פרופסור יהודה אליצור, היה הקורא הראשון של הטקסטים, ובהחלט פרגן. "בעיקר הוא אהב את זה שהם מלאים בתוכן יהודי", אומרת תמר.את הילדות שלה תמר זוכרת היטב. "בהתחלה גרנו אצל דודתי בשכונת הבוכרים, כל המשפחה בחדר אחד. אני זוכרת היטב את מלחמת השחרור, אז עזבנו את 'הבוכרים' ועברנו לכרם אברהם בגאולה, שלא הייתה אז שכונה חרדית. אחר כך עברנו לרחביה. אימא הייתה מוכשרת גם בתפירה ובסריגה. בימים ההם היו סורגים גרביים ולא זורקים אותם. היא תפרה לנו את הבגדים ותיקנה אותם כשהיה צריך. היא מאוד אהבה אסתטיקה, היה חשוב לה שנתלבש יפה ושהכול יהיה מסודר. המשחקים ששיחקנו בינינו היו משחקים חינוכיים, רביעיות מהתנ"ך ודברים כאלה". ביתם של רבקה ויהודה אליצור היה חדור אהבת הארץ והמסורת. בהקמת המדינה ראתה רבקה את התגשמות חזון הנביאים. "האירועים הלאומיים היו גורמים לה לדמעות, והיא הנחילה לנו את זה", אומר הבן, אורי אליצור. "התרגשות הגאולה, הודיה לד' שזכינו. זה בא לה עוד מהילדות, כשהיא עלתה לארץ מצ'כוסלובקיה בגיל תשע. המשפחה שלה ראתה בזה את סוף הגלות ותחילת הגאולה". סיפורים רבים שכתבה מעידים על התחושות הללו. על הזוגיות הנפלאה ששרתה בין יהודה לרבקה ז"ל למרות הפרש הגילים, היכן גרים ילדיהם של אליצור, ולמה דווקא סיפוריה הצליחו לכבוש את לבנו. על כך ועוד בכתבה המלאה בירחון פנימה. לרכישת מנוי לחץ כאן
