המנהיגים החרדיים מנהלים בשנים האחרונות מלחמת חורמה נגד האינטרנט. בשונה ממלחמות היהודים בתוככי הקהילות, למלחמה הזו כולם שותפים: קהילות הספרדים והאשכנזים, חסידים לצד ליטאים. כל פלג וסגנון הלוחמה שלו. יש את בית שמאי עם התקנות המחמירות הגובלות בסנקציות על מקום לימודי הילדים, ויש את בית הלל שמסתפק בהוראות והנחיות ללא מעקבים גלויים וסמויים. למעשה אפשר להבין לליבם. מתקופת קום המדינה ועד העשור האחרון הצליחו מנהיגי הציבור החרדי לשמר את הבידול המעט מוחלט ממתירנותו של העולם המערבי. מצב זה התאפשר בשל היכולת להגדיר את הטוב ואת הרע, את המותר ואת האסור. ובשפה אקטואלית יותר מעולם הסלולארי: את הכשר ואת הלא כשר. עד שהגיע האינטרנט וטשטש את הכל. המחשב שחדר לכל בית דתי כחילוני הפך במרוצת השנים לכולבויניק. הוא הפך למכונת בידור לצד שימוש באתרים החיוניים לנו. הוא חוסך לנו את ההליכה המתישה לבנק והשיחות המייגעות לחברות האשראי לצלילי מוסיקה חופשית ופתוחה שלא שיערום אבותינו, הוא מוזיל לנו את רכישת מכונת הכביסה בעשרות אחוזים ומכריח אותנו להתעדכן על סיום ההופעה המגניבה של מדונה – והכל במחי הקלקה אחת. והחרדים מחוברים. לפני מספר שבועות פורסם מחקר לפיו כ-58% מהחרדים אינם מחוברים לאינטרנט. הכתב התכוון לספר לקוראיו על הציבור החרדי שעדיין "שמור". כמה מגוחך. אם מספר החרדים הגולשים הרשמי עומד על 42% אחוזים אני מתקשה לחשוב מה מלמדת המציאות. כמה מהם נפלטו מהסטטיסטיקה? כמה מהם התביישו לספר לסוקר על המחשב שהם מחזיקים בביתם? ועדיין לא דיברנו על הגלישה הפיראטית. ועל הגלישה במשרדים, והרשימה ארוכה. אם יש משהו ש"מחלן" את החרדים בשקט בשקט, הוא אינו חוק טל העתידי, לא ההשתלבות המואצת בעולם התעסוקה, גם לא לימודי הליבה או מגורים משותפים בערים מעורבות. זהו רק האינטרנט. האינטרנט ואין בלתו. העניין הוא שהמלחמה בו היא כבר בגדר מלחמה אבודה. הקרב על האינטרנט המסונן הוא נכון. הוא אפילו הכרחי. אך לא ברור עד כמה אפקטיבי. ויעידו תוצאותיו בשטח: הגולשים מרצון ממשיכים לגלוש. הגולשים בעל כורחם אינם נזקקים לסנקציות כדי להימנע מגלישה מתירנית. קשה להעריך כיצד יסתיים, אם בכלל, המאבק החרדי נגד האינטרנט. כך או כך, מעניין יהיה להכיר את החרדי הקלאסי של הדור הבא.
