ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שלח את היועץ המשפטי לממשלה לעשות "שיעורי בית" בנוגע למתווה שהציג בפני שרי הליכוד בנושא שכונת האולפנה, אולם התשובות, החלקיות, איתן חזר וינשטיין, מהוות מוקשים לא פשוטים בדרכה של ההתישבות ביו"ש. המוקש הראשון, טכני במהותו אך מסוכן מאוד, נוגע לבקשת ראש הממשלה לבחון כיצד ניתן להבטיח שהרס שכונת האולפנה לא יהווה תקדים. וינשטיין נשלח לעשות שיעורי בית על שאלה אחת, אולם החליט לחזור לנתניהו עם תשובה לשאלה אחרת. וינשטיין לא טען שניתן להבטיח שאין כאן תקדים, הוא רק ציין שהסיבה שבעטייה הוחלט על הרס שכונת האולפנה היא עמדת המדינה והתחייבות המדינה, ועל כן במקום שלא תינתן התחייבות להרוס מצד המדינה לא בטוח מה יחליטו שופטי בג"ץ. לא בטוח שיורו על הרס, אך גם ממש לא בטוח שלא יורו על הרס. על מנת שהמדינה תוכל לענות אחרת על עתירות להבא היא תצטרך נימוקים משפטיים הרבה יותר משמעותיים מהגמגום הזה של וינשטיין, במיוחד לאור העובדה שאת תשובות המדינה לבג"ץ לא מנסח ראש הממשלה אלא מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. כך, מי שיאזין היטב לתשובתו של וינשטיין לנתניהו בסוגייה זו, על פי מה שדווח בתקשורת, יבין שהתשובה המוצגת כחיובית היא בעצם תשובה שלילית. אין שום דרך משפטית להבטיח שהרס שכונת האולפנה לא יהפוך לתקדים מחייב. המוקש השני, החמור יותר, הוא הערעור על תוקפה של התפיסה הצבאית כדרך להפוך קרקע פלסטינית פרטית לאדמת מדינה. כזכור הציע ראש הממשלה להעתיק את הבתים משכונת האולפנה לשטח צבאי סמוך. בשטח בעל מעמד דומה אמורות ככל הנראה גם להיבנות 300 יחידות הדיור עליהן דיבר ראש הממשלה. אולם כעת מתברר כי יש מאנשי הפרקליטות המערערים על האפשרות הזו, ערעור שמשמעותו היא קשה וחמורה לעתידם של ישובים רבים. הישוב בית אל, לדוגמה, הוא ישוב שחלקו הגדול מאוד נבנה, באישור בג"ץ, על קרקע שנתפסה ב"תפיסה צבאית". מדובר בקרקעות שחולקו בהסדר הקרקעות הירדני הפיקטיבי ערב מלחמת ששת הימים, ולאחר המלחמה החליטה המדינה להפקיע אותו מיד התושבים ב"תפיסה צבאית". על שטח זה הוקם רובו הגדול של הישוב, כאשר רק חלק קטן מהישוב הוקם על קרקעות שנרכשו בשנות ה-80 מידי תושבים פלסטינים מהאזור. מצב זה איננו יחודי רק לבית אל, ועמדה כזו של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה עלולה ליצור בעיה משפטית סבוכה שהשלכותיה העתידיות הרות אסון. נדמה שיש בפרקליטות המדינה מי שמבקשים להיות "צדיקים יותר מן האפיפיור", במטרה אחת ויחידה, לא לאפשר שום דרך סבירה לפתרון סוגיית שכונת האולפנה. אולם, יתכן שעמדה זו תהיה דווקא לברכה, משום שהיא תבהיר לראש הממשלה ולשרים שרק הסדרה חקיקתית, ובהמשך גם סיפוח חלקי, יוכלו לתת גב משפטי אמיתי להתיישבות היהודית ביו"ש. כל דרך אחרת, גם אם תעמוד בכל כללי המשפט הנוהג ביו"ש, תידחה על ידי אנשי הפרקליטות ותושם על ידם ללעג ולקלס.
