מה הגיל הנכון? חתונה
מה הגיל הנכון? חתונהפלאש 90

הפרת הבטחת נישואין איננה עילת תביעה חדשה, אולם שכיחות תביעות מסוג זה בין כותלי בית המשפט מתגברת רק בשנים האחרונות.

תביעה בגין הפרת הבטחה להינשא מעוררת הרגשה כי אנו חיים בעידן בו הכל שפיט- אט אט מוסר וחוק מתאחדים לגוף אחד ונשאלת השאלה מהו הגבול הראוי? האם ראוי שבית המשפט יאמר את דברו בעניין כה אינטימי? לדידי, תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין בהחלט יושבת על הגדר....

היעלה על הדעת כי הבטחות במסגרת מערכות אינטימיות בין בני זוג אשר שורשן בנבכי נשמתו ורגשותיו של אדם תהפוכנה למעיין התחייבות חוזית בין בני זוג? ובכן, בהחלט! בע"א 5258/98 התבטא כב' השופט ברק  בזו הלשון: "..... אם לשני הצדדים הרצון ליצור ביניהם יחס משפטי-חוזי, אין מניעה עקרונית לכך כי ההבטחות שהם הבטיחו זה לזו להינשא מהווה חלק מחוזה שביניהם..." ראה גם דבריה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:  "ההבטחה לנישואין היא... בשיטתנו המשפטית חוזה מחייב" (ע"א 5587/93)

אם כן, הבסיס ממנו יונקת עילת תביעה מפלצתית זו הינו דיני החוזים, כאשר הפיצויים ניתנים על פי ס' 13 לחוק אשר מקנה פיצויים עבור נזק שאינו ממוני. עם זאת ספק אם דיני החוזים ערוכים לטפל בעילה משפטית זו, מה שהופך את תביעת הפרת הבטחת נישואין לקשה ליישום.

אין עוררין כי הפרת הבטחת נישואין גורמת לעוגמת נפש ולעיתים לפגיעה כספית. חווית הנטישה קשה מנשוא. ברם למרבה הצער רבות הן הסיטואציות בחיינו בהם אנו מתאכזבים ו/או נפגעים מהסובבים אותנו. עקרון תום הלב חולש על כל רובד בחיינו והפרת הבטחת נישואין איננה דווקא המקום המקומם ביותר בו מופר עקרון זה. חרף האמור בית המשפט קבע כי דווקא במקרה של הבטחת הפרת נישואין לא ניתן להתעלם מרכיב עוגמת הנפש, חוסר תום לב והפרת הבטחה עתידית.

כמי שעובדת עם זוגות מתגרשים אשר מצויים בלב השאון, דעתי היא כי הן עוגמת הנפש והן הנזק הממוני אשר נגרם עקב פירוק קשר נישואין עולה עשרות מונים על עוגמת הנפש אשר כרוכה בהפרת הבטחת נישואין. מדוע אם כן בתי המשפט אינם מפצים את הצד אשר עליו מוטלת האשמה לפירוק הנישואין? התשובה לכך הינה פשוטה- בית המשפט בישראל נמנע ככל שניתן מלנסות כוחו בהסדרת יחסים רגשיים שכן הנפגע יתקשה למצוא מזור ללב שבור בין כותלי בית המשפט.

פיצויים כספיים נועדו על מנת להחזיר את הנפגע למצב בו היה מצוי טרם העוולה. ברי כי אין בכוחם של פיצויים כספיים לאחות לב שבור ומכך עולה המסקנה כי מדובר בנקמה מתוקה ותו לא. לא בכדי העלה בית המפשט העליון סלידה מעילת הפרת הבטחת נישואין:"ממין התביעות שאינן אהודות ביותר... תביעה כזאת יש בה, כמעט תמיד, משהו מן הדוחה, כי היא יוצאת מתוך ההנחה, כי הארוס או הארוסה חייבים היו להתחתן עם בן הזוג האחר, אך ורק בשל ההבטחה שניתנה, למרות מה שאין רגשות אהבה ביניהם... (ע"א 461/64 טמסיט נ' פחימה, פ"ד יט(4) 129, 131 (1965).

עם הריח הרע העולה מעילת תביעה זו אין ספק כי לא ניתן להתעלם מהנזק הממוני אשר טומנת בחובה הפרת הבטחת נישואין. הבטחה לנישואין גוררת הסתמכות עתידית, שינוי תוכניות וביצוע ויתורים כאלו ואחרים למען חיי הנישואין העתידיים. הצפייה ותכנון הנישואין עלולים להביא לשינוי לרעה במצבו הכספי של מי מבני הזוג ובכושר השתכרותו. וכי מדוע ישוחרר הצד המפר מהתחייבויות אשר גררו עימן הוצאות וויתורים כספיים?! הצד השני של המתרס בהחלט מבהיר מפני מה מצא לנכון בית המשפט לאמץ את דיני החוזים כצינור לתביעת הבטחת נישואין בין בני זוג.

על בית המשפט מוטלת החובה למנוע מצב בו חירות הנישואין תקנה חירות לגרימת נזק  ובד בבד למנוע ניצול לרעה של הזכות להינשא. לנוכח בעייתיות זו עד כה בתי המשפט קיבלו תביעות מסוג זה בעיקר במקרים בהם היו ראיות ברורות וחד משמעיות להבטחת נישואין כגון: הריון, קביעת מועד לחתונה, הכנות לקראת חתונה וכיוצ"ב.

כמו כן הנטל אשר מוטל על בן הזוג אשר תובע פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין הינו נטל כבד מאוד. על התובע הפרת הבטחת נישואין להביא ראיות שאינן משתמעות לשני פנים בדבר הבטחת הנישואין על מנת שבית המשפט יכיר ב"חוזה" אשר נכרת בין בני הזוג.

המגמה המתעצמת של תפיסת התא המשפחתי ומוסד הנישואין כעסקה לכל דבר ועניין- תופסת תאוצה והראיה הטובה ביותר לכך הינה תופעת הסכמי הממון. מתוך התעצמות מגמה זו אשר בעיני הינה פתח לשאול ולעלייה בכמות המתגרשים במדינת ישראל- ניתן בהחלט לומר כי תביעות הפרת הבטחת נישואין עתידות להפוך לדבר טבעי בין כותלי בית המשפט.

(המחברת הינה עורכת דין דקלה סומך אשר מתמחה בדיני משפחה)