היום (ראשון) יתכנסו אל בית הקברות נחלת יצחק שבתל אביב לוחמי אצ"ל ובני משפחות לציון יום השנה להטבעתה של אונית הנשק 'אלטלנה' בידי חיילי צה"ל. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אחד ממארגני האירוע, אליעזר לוקר, שעמד על הסיפון בשעה הקשה שבה ספגו אש מהחוף. עד היום מתקשה לוקר להבין כיצד ניתן לירות לעבר ניצולי שואה המגיעים על אונית נשק ומביאים נשק מודרני ומתקדם ביחס לימים אלה לארץ ישראל, "והכול הולך לעזאזל, שורפים הכול". לוקר מזכיר את ההיערכות לעלייה לספינה, את הימים בהם הסתובבו ברחבי אירופה והשיגו נשק בכל דרך אפשרית לקראת הבאתו לארץ, "השגנו נשקים מכל מיני מקומות, קונים וגונבים נשק אצל האמריקאים והצרפתים. העיקר היה להביא נשק כי ידענו שחסר נשק לאצ"ל...", הוא אומר בצער ובכאב על הנשק שהוטבע ומוסיף: "שלא לדבר על הרכוש האישי שאבד, היו כאלה שהייתה שם המזוודה היחידה שלהם". על עצמו הוא מספר כיצד קפץ למים בעוד הירי נמשך מכל עבר, כיצד כמי שלא ידע לשחות נעזר בחבל שנזרק לעברו. כניצול שואה מתקשה לוקר לשכוח שאותם שהיו על הסיפון ונורו בידי החיילים בהוראתו של בן גוריון היו אודים ניצולים מאש, כל אחד נותר ניצול יחיד ממשפחה שלמה, אחד ממאה או ממאתיים. "המשפחה שלי נשארו מאתיים איש שנשרפו והושמדו. מהבית הלכתי למחנה ריכוז בבוקובינה שברומניה. הלכנו ברגל למחנות הריכוז והגטאות". לוקר מוסיף ומתאר את הקושי הנפשי בדרך אל ספינת ההצלה, כיצד היו הולכות המשפחות ובזה אחר זה היו נהרגים ונותרים בצידי הדרך. בהמשך הוא מספר על סבתו שאותה השאיר הוא עצמו כשהיא מתה בצד הדרך והוא בן 16 בלבד. עוד הוא מספר על אחיו הגדול שקפא למוות באחד הבתים הריקים שאליהם פלשו יחד עם אביהם. מתוך אותה מציאות בלתי נתפסת הגיעו אל הנמל בו רווח ליבו לראות כיצד ארגזי הנשק והתחמושת מועמסים על האוניה. הוא מזכיר שהארגזים הועלו על ידי סבלים ערבים שלפתע הפסיקו את עבודתם כי בלאו, יהודי שהיה חבר בממשלת צרפת, הורה להם לזו הצידה, הביא למקום חיילים של הצבא הצרפתי ואלה העמיסו את הארגזים על האלטלנה טרם צאתה לדרך. ואז "ערב אחד רואים את האורות של המדינה", הוא מתאר בהתרגשות. האוניה הגיעה כזכור לכפר ויתקין ושם החל הירי לעברה. צוות האוניה סגר את הדלתות וחזר ללב ים. "שאלתי מה קורה. לא הבנו כלום. למה לא פותחים את הדלתות?". בשלב זה נתן בגין את הוראותיו. "היו חבר'ה שרצו אל הנשק, אבל בגין נתון את ההוראות באידיש. הוא אמר 'אצלי לא תהיה מלחמת אחים'. הוא לא נתן לאף אחד להרים יד". על התחושות באותם רגעים ממשיך ומספר לוקר, ומסתבר שהדברים לא התקבלו בפשטות כזו על ידי האנשים שעל הסיפון. "זה לא התאים לו. לא התאים לאיש מחתרת כמו בגין שנלחם כל כך הרבה שנים שיורים ביהודים והוא לא נותן להחזיר אש. אנשים צעקו 'געוולד', חשבו שהוא השתגע. בגין בכה כמו ילד". מכפר ויתקין המשיכה האוניה לתל אביב כשהאנשים שבסיפון מקווים לקבלת פנים אחרת, תקווה שהתבדתה. "האנגלים, כך שמענו, כשהגיעו מעפילים העבירו אותם לקפריסין, אבל לא ירו בהם... וכאן שורפים והורגים אנשים...". בדבריו מספר לוקר על השוואה מצמררת שלמרות הקושי הוא עושה. רגעי הירי אליו אל חבריו בעודם במים מזכירים לו את הירי שירו הנאצים והאוקראינים לעבר היהודים בנהר הנייסטר. הוא מספר כיצד הגיע עם מאות יהודים אל הנהר, הם הורדו אליו ו"מי שלא ידע לשחות ירו בו..."
