היי אימא, שמת לב מתי הגיעה הבת שלך אתמול בלילה 'מהסניף'?! שאלת את עצמך למה בנך הצדיק ישן פתאום עד 11:00 בבוקר אחרי שהלך ל'קומזיץ של השבט'?! מה חלקה שלך תנועת הנוער בחופש הגדול?

האם עצם הימצאות ילדינו במסגרות לא רשמיות שעות על שעות אינה טומנת בחובה תופעות שליליות? שלוש המומחיות של מדור "חוג הורים" הייחודי במגזין פנימה דנות החודש בחלקה של תנועת הנוער בחופש הגדול

רותי גרינליק | מנחת הורים
חנוך לחניך
כל הילדים שלנו פעילים בתנועת נוער, ואני חושבת שיש עניין לעודד את הילדים לכך. יש כיום מגוון רחב של תנועות נוער, כך שסביר להניח שתהיה תנועה שתתאים לערכי המשפחה שמתמודדת עם השאלה הזאת. השאלה הגדולה היא איך מציידים את הילדים בערכים ובגבולות שמקובלים עלינו בבית, ולקוות שהם ילכו לאורם גם בתנועה, במקום שבו אנחנו לא רואים אותם ולא אחראים עליהם.
לפני שאשיב לשאלה, אציין נקודת הנחה אחת חשובה: תנועת נוער, לצורך העניין, היא כמו כל מסגרת אחרת - חוג, אימון כדורסל או מפגש חברתי כלשהו. התשובה שלי לעניין תנועת הנוער היא אמון. אמון בילד שידע כיצד עליו להתנהג מחוץ לבית ושלא יפרוק עול. עלינו לסמוך עליו שכל מה שהשקענו בו ולימדנו אותו קיים בלבו ובמעשיו. האמון שאנחנו נותנים בילד והעובדה שאנחנו סומכים עליו מעניקים לו את ההבנה שהוא אחראי למעשיו, וכשילד מקבל אחריות הוא לא מאכזב.

בשבת האחרונה ישבו אצלנו חברים שהילדים שלהם אינם פעילים בתנועת נוער, ודיברנו על המעלות ועל החסרונות שיש בכך. הילדים שלהם הביעו את דעתם ואמרו שזה משעמם  
ושיש שם יותר מדי בלאגן. הם טענו שיש הרבה חניכים בשבט, דבר שגורם לכך שאתה לא מקבל מספיק תשומת לב אישית. אם נשים לב, התלונות היו בעיקר על מה שיש לילדים שלנו די והותר - תשומת לב פרטית.
כן, אני רוצה שהילדים שלי ידעו להיות אחד מני רבים ובמקום לחכות שייתנו להם יהיו עסוקים בנתינה.        
כן, אני רוצה לשלב את הילדים בפעילות מחוץ לחדר הממוזג ושיתמודדו עם האתגרים שיש שם.

אני רוצה שהילדים שלי ישמעו מדריכים צעירים מדברים בלהט על נושאים שנראים "של פעם" כמו ציונות, יהדות ושליחות.
אני מאמינה שלהיות חניך או מדריך מעניק לילדים אחריות ובגרות שהם לא רוכשים מול המחשב ואפילו לא בלימוד עם חברותא בשבת או ביום שלישי אחר הצהריים. האחריות והבגרות שהילדים שלנו לומדים לקבל על עצמם מתוקף היותם אחראים על אחרים היא למידה גדולה.

בהיבט הכלכלי, כמו בכל דבר, מדובר על סדרי עדיפויות. כמו בכל הוצאה אחרת, גם כאן יש לדון לגופו של עניין ולבחון האם אנחנו רואים חשיבות בהשתתפות בפעילות הזו. סביר להניח שאם נראה חשיבות בכך, נמצא גם את התקציב. כדאי לשתף את הילדים בהחלטה לגבי חשיבות ההוצאה ואולי אף הם יכולים להשתתף במימון.

החסרונות שאפשר להצביע עליהם בתנועת הנוער הם מעטים. לא בגלל שהם לא קיימים, אלא בגלל שהחסרונות שאמנה לא שייכים רק לתנועת הנוער אלא לכל מסגרת שאינה הבית. כל ילד שירצה ליצור מפגשים בין בנים ובנות שלא במסגרת כלשהי ימצא את הדרך לעשות זאת, אלא שבתנועות הנוער המעורבות המפגשים מפוקחים. מפגש בין בנים לבנות לפני או אחרי הפעילות יכול לקרות בכל מקרה, ולא התנועה היא שיוצרת אותו. כמו כן אפשר לבחור בתנועת נוער נפרדת. כל אחד לפי דרכו.

החיסרון שיש שרואים בתנועה שמנוהלת דווקא על ידי חבר'ה צעירים נראה לי דווקא כיתרון. כשראיתי לראשונה את המדריכים בני השש עשרה לוקחים את בני בן העשר ליומיים של מסע נבהלתי. אולם כשנזכרתי שגם אנחנו נראינו כך, וכמה רציניים היינו במשימה - נרגעתי. צריך לזכור שכל תנועת נוער מתנהלת ומפוקחת מלמעלה על ידי אנשי חינוך ורבנים שמשקיעים מחשבה רבה בכל ההיבטים.
לדעתי השאלה שצריכה להישאל היא מה האלטרנטיבה שניתנת לילדים שאינם חברים בתנועת נוער. האלטרנטיבה צריכה לספק פעילויות חברתיות, דיונים על נושאים שונים, העצמה והתבגרות של הילד, הווי חברתי וכו'. נדמה לי שישנם ילדים שאינם משתתפים בתנועות נוער ואשר מוצאים לעצמם פעילויות חברתיות שאינן מושגחות כלל.

בואו ניזכר כמה התנועה תרמה לנו. ההורים שלנו לא חששו ממה שיקרה לנו, ואנחנו נראים לא רע... בואו נסמוך על הילדים שהם יעמדו באתגרים שמזמנים להם החיים גם בתנועה.

שושנה הימן | מנכ"ל לייף סנטר
כיף עטוף בערכים
ההתמודדות עם השאלה אם הורים צריכים לעודד את ילדיהם המתבגרים להשתתף בתנועות
נוער אינה פשוטה כלל. כדי להשיב על כך התייעצתי עם קבוצה שכללה קומונרית, הורים אחדים, מדריכים וחניכים. על מנת להרחיב את התמונה שוחחתי גם עם בני-עשרה שבחרו שלא להצטרף לתנועת נוער בקהילתם. בסקירת מחשבותיהם וניסיונותיהם זיהינו שלושה גורמים שחשוב מאוד שההורים ישקלו בבקשם תשובה לשאלה זו.

הגורם הראשון הוא הילד עצמו. האם הוא רואה ערך בהצטרפות לתנועת הנוער? האם פעילותו בתנועה מעניקה לו הזדמנות להתפתח, לבטא את היצירתיות שלו ולחוות את הסינרגיה שנוצרת כשהקבוצה פועלת יחדיו על מנת להשיג מטרה משותפת לטובת הכלל? 
חשוב לזכור שהתפתחותה של התודעה היצירתית והחברתית של הילד אינה מובנת מאליה בהקשר זה. כך, למשל, אחת החניכות הרגישה שהיא איבדה את היצירתיות שלה כשהשתתפה בקבוצה מעורבת של בנים ובנות, כיוון שיחד עם הבנות האחרות היא פיתחה אובססיה שעליה למצוא חן בעיני הבנים ולהרשים אותם.

הגורם השני הוא החיבור בין בן-העשרה להוריו. אם הוא משתתף בתנועת הנוער בעיקר כדי להיות עם חבריו, כיצד זה משפיע על יחסיו עם ההורים ועם הבית? אם ההורים מרגישים שילדם מתנתק מהם והופך יותר ויותר מוכוון חברים, כי אז תנועת הנוער אינה משרתת את מטרותיה בעבור הילד. כפי שציינה אחת האימהות, "אני מצפה    שתנועת הנוער תתנהל בקו אחד עם הבית שלי. אם ייווצר קונפליקט ביחסיי עם הילד, לא ארצה שימשיך להשתתף בתנועה".

תנועת הנוער צריכה להימצא בתחום כפר ההיקשרות של הבית ולפעול כתמיכה בערכי הבית וביחסים בין ההורים לילד. אם אין זה כך, הילד יתמלא התנגדות כלפי הוריו, ויכולתם להשפיע עליו תיחלש. למעשה, שניים מהצעירים ששוחתי איתם אמרו שהחליטו לא להצטרף לתנועת הנוער המקומית למרות שמרבית חבריהם עשו זאת, מפני שהם חשו כי יש להם מידה מספקת של פעילות מובנית, לרבות עבודה התנדבותית באמצעות בית הספר, והם לא רצו שילחצו עליהם לעזוב את הוריהם, אחיהם וקרוביהם האחרים בשבתות.
הגורם השלישי הוא היחסים הקיימים בין מי שמנהיגים את התנועה לבין בני הנוער. יחסים אלה צריכים להיות היררכיים, בהם המדריכים מכוונים אל המנהיגים המבוגרים, והחניכים אל המדריכים ואל אלה שמעליהם. דוגמה טובה לכך היא סניף באזור המרכז שבו ההורים ארגנו ועדת היגוי ופועלים בשיתוף פעולה עם מנהיגי תנועת הנוער על מנת לעצב וליישם מדיניות. אלה יחסים היררכיים שבהם הנערים מרגישים שהמבוגר האחראי דואג להם והם יהיו מוכוונים למבוגרים אלה. בדרך זו נמנעת המוכוונות לחברים וההתמקדות נשארת בערכי הפעילויות.

ההורים של היום צריכים ליטול תפקיד מנהיגותי בעוזרם לילדיהם להחליט אם תנועת הנוער תורמת להמשך צמיחתם. זהו תפקיד פעיל שבו מעורבוּת ההורים מתמדת והם מודעים למה שקורה בחיי ילדיהם.

תמר ניזרי | מאמנת אישית וזוגית
לצאת מהקופסה
אני משוחדת, אני מודה. בתור אחת שהתחתנה עם המדריך שלה התוודעתי ליתרון משמעותי בהחלט של תנועת בני עקיבא, אף שגם אם נשים את היתרון הזה בצד נעוריי מלאים זיכרונות טובים מהפעילות בתנועה. אני זוכרת את המדריכה הראשונה שלי, את שיר הרקע לריקוד שלנו בשבט ניצנים - "בלדה לסוכן כפול", את רוממות הרוח של מפקד האש במוצאי חודש ארגון ואת שירת ההמנון העוצמתית, את הרגשת הביחד, העשייה, הכמעט משפחה שנוצרה במהלך החודש ואת הגעגוע אליה.
ובעיקר - ההדרכה. הנהגת קבוצת ילדים, התמודדות עם קשיים, העברת פעולות, בעיות משמעת. הכרת עולמות שונים משלי, במיוחד אצלי, האשכנזייה מארנונה שהדריכה קבוצת  צ'חצ'חים קטנים מ"השכונה" בבַּקעה.

ועוד לא דיברנו על הכיף. כן, היה כיף. המחנה, ובעיקר הציפייה למחנה, המסעות, ההכנה אליהם, סמינריונים, הכנת צ'ופרים, קבלת צ'ופרים. המון כיף עטוף בערכים. כמובן שהיו התמודדויות ונחשפתי לדברים ולעולמות שונים ממה שהכרתי בבית או באולפנת 'חורב', אך בהתבוננות לאחור החוויה העיקרית היא חיובית. מאוד. הרגשה של שייכות, תחושה של כוח והוכחה לזה שאני יכולה.

כמה יכולות ילד מוציא מעצמו בשבת אירוח, למשל. בשהייה במחנה מחוץ לבית למספר ימים. פתאום הוא    מגלה מי הוא יכול להיות וכמה גדול הוא יכול להיות. התמר שהייתי בבית הייתה אחרת לגמרי מהתמר שהייתי בתנועה. בעוד שבבית לא שטפתי אפילו צלחת (זה פשוט לא עלה על דעתי), כמדריכה הייתי "ראש גדול", לקחתי על עצמי דברים והוצאתי מעצמי יכולות. בבית הייתי ילדה, בעוד שבסניף התייחסו אליי כבוגרת. למדתי על עצמי הרבה דברים - שאפשר לסמוך עליי, שאני גדולה, קיבלתי לכך הוכחות ושמרתי אותן היטב בלבי.

הוריי היקרים, שיאריכו ימים ושנים, עודדו אותי ללכת לסניף ומימנו את הפעילויות. זכורה לי סיטואציה אחת שבה אמי "עיקמה את האף" לגבי פעילות מסוימת. זה היה בחופש הגדול וקבענו קומזיץ בחורשת הירח. בעודי מתארגנת לקראת היציאה, אמי התעניינה באופי הפעילות ודעתה לא הייתה נוחה מכך, איני זוכרת למה. היא לא מנעה ממני ללכת, אך גם לא בירכה אותי. זכורה לי בבהירות תחושת הפחד שעברה בי בעומדי בתחנת האוטובוס. חזרתי, לשמחת אמי, ורווח לי. אי אפשר לצאת בלי ברכתה של אימא, כשזו אימא שלרוב מברכת, גם אם לא במילים.

בני עקיבא או עזרא, התנדבות במד"א או פעילות באולפנא או בישיבה התיכונית, העיקר שלילדינו יהיה מקום שבו יוכלו לבטא את יכולותיהם ולראות את גדולתם. ואנו - נלווה אותם בברכה.

לרכישת מנוי לפנימה לחצו כאן