חלק משמעותי מכל אחת מההצעות העומדות כיום על הפרק בסוגיית השוויון בנטל הוא הניסיון לכפות "שירות אזרחי" על אוכלוסיות גדולות מקרב הציבורים הלא משרתים. המדובר בנסיון לגייס לשירות האזרחי מידי שנה בשנה אלפי חרדים שצה"ל לא יהיה מעוניין בהם והם לא יהיו מעוניינים בצה"ל, ובנוסף לנסות במהלך הדרגתי לגייס לשירות שכזה גם אלפים מקרב כל שנתון של ערביי ישראל. את גיוס החובה לשירות האזרחי עוטפים המציעים, מסיעות שונות וקצוות שונים של המערכת הפוליטית, באצטלה הכל כך פופולארית בימים אלו, "שוויון בנטל". אולם, כל המתייפיפים הללו שוכחים רק דבר אחד קטן בדרך, את השירות הלאומי והאזרחי עצמו. מידי שנה בשנה, כבר עשרות בשנים, מצטרפות אלפי בנות דתיות לשירות הלאומי, ונותנות שנה או שנתיים מחייהן, למרות שאינן חייבות בכן, כתרומה למען עם ישראל ולעתיד מדינת ישראל. מדובר בבנות חדורות מוטיבציה אשר נשלחות למשימות שאינן פשוטות, בשדה החינוך, הרווחה, הבריאות, ובשנים האחרונות גם הביטחון ובטחון הפנים. לא מדובר בעובדות מקצועיות, אולם המוטיבציה הגבוהה שלהן והרצון למלא את תפקידן על הצד הטוב ביותר הופכות אותן לנכס משמעותי עבור כל הגופים אשר נהנים משרותן. אולם, כל מי שמכיר מעט את העולם הזה יודע, כי כמו שאין טובה מבת שירות לאומי נמרצת וחדורת מוטיבציה, כך לעיתים אין גרועה מבת כזו אשר הגיעה לשירות מכל הסיבות הלא נכונות ומחפשת רק דרכים כיצד לסיים את השנה בנוחות ובקלות. עובדת לא מיומנת (ואופק תעסוקה של שנה עד שנתיים איננו מאפשר הכשרת עובדות מיומנות) אשר גם איננה מעוניינת בביצוע עבודתה היא נזק למקום העבודה, נזק למנהלים ונזק לחברותיה. לשמחתנו, ככל שמדובר בבנות השירות הלאומי מדובר באוכלוסיה קטנה יחסית, משום שמדובר במתנדבות אשר רשאיות במקרה הגרוע ביותר פשוט לעזוב את מקום השירות (כמובן תוך איבוד ההטבות, ובכל זאת), אולם במידה והשירות יהפוך לשירות כפוי הפריבילגיה של העזיבה תיעלם. יותר ויותר מתחזקת התחושה שמאחורי הקריאה לשוויון בנטל עומדת שאיפה לראות את החרדים והערבים מבצעים עבודות כפיה, פשוט כך. לא מדובר בתרומה לחברה ולא בנשיאה בנטל, שני אלו לא יקרו במתווה הנוכחי, אבל עם ישראל יוכל להיות רגוע, מופז ונתניהו הכריחו גם את החרדים וגם את הערבים לשרת. תועלת? את מי באמת מעניינת התועלת... ישאל השואל, הרי גם לצבא לא מתגייסים כולם מרצון, וכחלק היוצא למלחמה חלקם של היושבים על הכלים בקריה, אולם לארגון הצבאי מאפיינים משלו. מי שיבחן את דרך התנהלותו של הארגון הצבאי יגלה, כי הוא בנוי כך שהוא לא תלוי במוטיבציה איתה באים החיילים "מהבית". האופי הטוטאלי, המוחלט והריכוזי של שליטת הארגון בפרטים, מאפשר יצירת אווירה ואף מוטיבציה, גם אם אלו לא היו קיימים מלכתחילה. ככל שמדובר בשירות אזרחי ולא צבאי, פני הדברים כמובן שונים לחלוטין. לכן, הפסיקו כבר לדבר על שוויון בנטל, הרי גם בין חיילי צה"ל אין שוויון בנטל. חייל עורפי שמשתחרר משירות סדיר ישרת בשנים שלאחר מכן ימים ספורים בלבד במילואים. חברו הקרבי לעומתו ימשיך לשאת בנטל עד גיל 40, ולעיתים אף מעבר לכך. במקום זה יש לדבר על תגמול הנושאים בנטל ועל הוקרת הנושאים בנטל, תגמול והוקרה שיעמדו ביחס ישר למידת הנשיאה בנטל. לא סנקציות דרושות לנו אלא תגמולים.
